[KAVE=צ'וי ג'אהיוק כתב] בפרברי סיאול, הרעש שמגיע מהעליית גג הישנה אינו מוזיקה מסודרת. זה יותר קרוב לצעקות של חיים אבודים. הסרט מתחיל בפנים חסרות חיים ויבשות של הגבר 'אילוק (באק סונג-הואן)' שחי יום יום בשעמום. עבורו, המילה 'מחר' היא לא תקווה אלא פשוט המשך של שעמום שחוזר על עצמו. החיים הם אפורים, חסרי ציפיות, זה מה שזה. ואז, יום אחד, חברו 'ייגון (לי וונג-בין)' מגיע פתאום, באמת פתאום. ייגון, שחזר משיקגו אחרי שפתח חנות סנדוויצ'ים ונכשל, מציע לו מיד "בוא נשתתף בתחרות קוורטט גברים". אילוק מתייחס לזה כשטות, אבל בעצם אין לו סיבה טובה לסרב או תוכנית מרגשת אחרת. כך מתחילה האתגר חסר התועלת של שני הגברים המיותרים.
אבל קוורטט לא יכול להתבצע לבד או בזוג. יש צורך במישהו שיתאים להרמוניה. החבר הראשון שהם מוצאים הוא 'דאיון (שין מינג'ה)' סוחר הדגים. הוא חי בפינה של השוק, ספוג בריח דגים כל יום, נראה עייף כמו עין דג שנשארה אחרי ניקוי, אבל התשוקה שלו לשירה היא חמה יותר מכל אחד אחר. אמנם הוא סובל מפחד במה חמור. ואז מצטרף החבר האחרון, 'ג'ונסה (קים צ'ונג-גיל)'. הוא נראה בסדר מבחוץ, אבל בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מתבל את הדברים ומתקשה להבין את המצב, הוא נכנס לצוות עם קוקו מתנפנף. כך מתאגדים ארבעת הגברים, שם הצוות הוא 'דלתאבויז'. אלפא, בטא, גמא, ועכשיו דלתא. הם לא מקום ראשון, לא מקום שני, ואפילו לא מקום שלישי, אלא משהו מעורפל כמו המקום הרביעי. אם להשוות, הם כמו האוונגרד של הלוזרים הכי עלובים בעולם.
מקום האימון הוא העליית גג הצרה של אילוק. אבל האימונים שלהם לא יכולים להיות קלים. בזמן שהם צריכים לצעוק "ג'ריקו, ג'ריקו" ולהתאים להרמוניה המפוארת, הם עסוקים בלגמור מרק אינסטנט מנופח, לשתות סוּג'וּ עם אלכוהול צהריים ומאשים זה את זה על חוסר התועלת שלהם. דאיון לעיתים קרובות מאחר לאימון בגלל בעיות פרנסה, וייגון, עם ביטחון עצמי חסר בסיס, מפציץ את החברים שלו בביקורת. ג'ונסה, מנסה לאכול את האוכל שהכינה אשתו, מקבל הערות ומתרגז. זמן האימון שלהם מלא בשיחות חסרות ערך יותר מאשר בשירה, והצעקות וההאשמות מתרחשות יותר מאשר ההרמוניות היפות.
הסרט עוקב אחרי חיי היומיום שלהם כמו דוקומנטרי, לפעמים כמו תוכנית ריאליטי. סצנות שבהן ארבעה גברים בוגרים צריכים לדחוס לתוך מיניבוס צר, מתווכחים, סצנות שבהן הם שוטפים את הגב אחד לשני בעירום באמבטיה, וסצנות שבהן הם יושבים מתחת לאוהל פלסטיק רטוב בגשם ושותים מקול. במהלך התהליך, הצופים דואגים יותר אם החבורה הזו תתפרק בגלל דברים קטנים ולא אם הם ישפרו את כישורי השירה שלהם כדי לזכות במקום הראשון בתחרות.
יום אחד, תאריך המבחן של התחרות מתקרב והמתחים בצוות מגיעים לשיאם. הכובד של המציאות לא נפתר על ידי רומנטיקה בלבד. הבעיות הדחופות של דאיון, שמאיים על פרנסתו אם הוא יפסיד את החנות, ההחלטות האימפולסיביות של ייגון, ואילוק, שלא מצליח לשמור על איזון בין השניים. השאלה החדה "האם אתם באמת רוצים לשיר? זה לא משחק!" מתעופפת באוויר. כל אחד מהם, מהתחתית של חייהם, אולי זו תהיה הפעם האחרונה שלהם, מתאחדים שוב על הגג כדי לבעור את התשוקה הזו שאף אחד לא מכיר. מהקלטת הישנה שזורמת עם רעש, האם דלתאבויז יצליחו לעלות על הבמה שחלמו עליה ולשבור את חומות 'ג'ריקו' החזקות? האם קולם יוכל להתמזג להרמוניה אחת שתשמע בעולם, לא, אפילו אחד לשני?
סרט בתקציב נמוך... האיכות האמנותית לא ניתנת לרכישה בכסף
הסרט 'דלתאבויז' של הבמאי קובונגסו צולם בתקציב של כמה מאות אלפי וון בלבד, דבר שהשאיר חותם ברור בהיסטוריה של הקולנוע העצמאי הקוריאני כ"מיתוס הצלחה של סרטים בתקציב נמוך". היצירה הזו שברה את המוסדות המחשבתיים שתקציב נמוך פוגע באיכות היצירה, והוכיחה שאפשר לפרוץ את גבולות ההון עם רעיונות ואנרגיה גולמית. זה השפיע באופן מכריע על במאים צעירים שמתחילים עם תקציב נמוך, והעניק להם השראה חזקה של "גם אני יכול", והרחיב את המגוון של שיטות ההפקה וההפצה בקולנוע העצמאי הקוריאני. הסרט זנח את כללי הקולנוע המסחרי של תאורה חלקה ועריכה זורמת. מה שממלא את החלל הזה הוא נשימה גסה של מצלמה ידנית ולקיחת זמן ארוכה בצורה גסה. זה נובע גם מהמגבלות התקציביות, אבל בסופו של דבר זו הייתה בחירה אסתטית שהעבירה בצורה היעילה ביותר את חיי היומיום העלובים והמרושלים של ארבעת הדמויות, את האוויר של החלל הצר והמעיק. הצופים מרגישים כאילו הם יושבים בפינה של העליית גג הצרה וצופים בהם.
היתרון הגדול ביותר של היצירה הזו והנשק שלה הוא הטבעיות המוחלטת של השחקנים שמפרקים את הגבולות בין 'משחק' ל'מציאות'. הוויכוחים הארוכים שנמשכים ב-long take מתפתלים ומסתבכים ללא הפסקות, והשתיקות המוזרות, הרגעים שבהם הם נתקעים, והדיאלוגים החופפים מעוררים צחוק חזק ואינסטינקטיבי יותר מאשר קומדיה מחושבת מאוד. השיחות שלהם דומות לקרב בבוץ שבו מתערבבים אינסטינקט ההישרדות והשעמום. השיחות ב'דלתאבויז' הן השפה הגולמית של האנשים סביבנו, קפיצים בין הישרדות, שעמום, ותקווה מעורפלת.
הסרט לא מתמקד בתוצאה של 'הצלחה'. בעוד שסרטי מוזיקה רגילים מעניקים לקהל קתרזיס לאחר שהחברים מתאחדים ומבצעים מופע מדהים, 'דלתאבויז' אוהב ומאשר את הכאוס של התהליך עצמו. השיר שהם שרים בכל כוחם 'יושע חבט את חומת יריחו' הוא שיר שמסמל כוח, ניצחון, וניסים, אבל דלתאבויז, שמבצעים אותו, הם חסרי ערך וחלשים. האירוניה הגדולה הזו מתאימה למאבק האבסורדי של האדם כפי שסיפר הסופר הצרפתי אלבר קאמי במיתוס סיזיפוס. כמו סיזיפוס שמגלגל סלע אינסופי, הם משקיעים תשוקה חסרת משמעות למטרה שברור שתתמוטט. אבל הסרט מוצא את הנשגבות הפרדוקסלית ואת היופי של החוסר במשמעות הזו.
כך, 'דלתאבויז' דוחה לחלוטין את הקוד של 'דרמה' הנדרשת בקולנוע המסחרי הקוריאני, ומעורר צחוק במקום דמעות, שומר על מרחק רגשי מהקהל, ומוביל לאזור של אמפתיה אמיתית ולא סתם רחמים. הצופים מרגישים יותר את ההבעות הרציניות והטיפות זיעה של השירה שלהם מאשר את ההרמוניה המושלמת. זהו יופי של דיסוננס שנוצר מחוסר שלמות.
בנוסף, הסרט הזה מוכיח את האנרגיה השמחה שיכולה להיות לקולנוע העצמאי הקוריאני. בעידן שבו נושאים כבדים וביקורת חברתית היו הדומיננטיים בקולנוע העצמאי, 'דלתאבויז' שואל בצורה חצופה ושמחה "מה רע בלבצע את מה שאתה רוצה? מה רע אם אתה לא מצליח?". עם מכנסי ספורט ישנים ומרושלים, שיער מבולגן, ואוכל לא טעים, הם אומרים "צריך שיהיה לפחות גביע אחד", "אנחנו הכי טובים". האופטימיות חסרת הבסיס הזו היא לא בריחה פשוטה מהמציאות, אלא הכוח היחיד שמחזיק אותם מול המציאות הקשה. 'דלתאבויז' הוא מחווה גסה אך חמה לכל הצעירים הלא גמורים, או לכל המבוגרים שעדיין מרגישים לא גמורים.
אם אתה רוצה לראות סרט K מלא במציאות
אני לא ממליץ על הסרט הזה לאנשים שמצפים לספקטקל המפואר של בלוקבאסטרים שהושקעו בהם מאות מיליונים או עלילה מסודרת. עבור מי שמחפש מראות מפוארים, עלילה מעודנת, וסוף מסודר, 'דלתאבויז' עלול להיראות כמו רעש בלתי נסבל או שיכור חסר הקשר.
אבל, אני ממליץ בחום על הסרט הזה לדור ה-30 וה-40 שמרגיש כאילו הם מכונית שעומדת על הכביש חסום, או לאנשים שהחיים שלהם הפכו יבשים עד כדי כך שהם לא זוכרים מתי הם רצו משהו שיגרום להם להתרגש. כמו כן, עבור חובבי קולנוע שהתעייפו מההתרגשות המלאכותית של סרטים מסחריים או מהדרמות, הסרט הזה יהיה אנטידוט מצוין.
אם אתה מרגיש שאתה כל כך עמוק בדיכאון שאתה לא יכול אפילו להתרגש מהתפריט של ארוחת הצהריים שלך מחר, אל תהסס לדפוק על דלת העלייה של אילוק. כוס סוּג'וּ חמה ושיר לא מסונכרן שהם מציעים לך עשויים להחזיר לך את "האומץ לנסות" ו"התשוקה חסרת הסיבה" ששכחת במשך זמן רב. אחרי שצפית בסרט הזה, אתה עשוי לרצות להוציא את מכנסי הספורט הישנים שלך מהארון ולעמוד מול המראה ולנסות להיראות מגניב. כמו דלתאבויז, זה בסדר להיות קצת עלוב. מה רע אם אתה לא מושלם? כולנו חיים כדי לשבור את החומות של 'ג'ריקו' שלנו בכל יום.
