[KAVE=לי טהרים כתב] הדרמה של JTBC 'עיניים מסנוורות' לא מתחילה כמו כל דבר אחר. ברגע שבו הסבתא חולה האלצהיימר קים הייה ג'ה (קים הייה ג'ה) אומרת לנכדה הייה ג'ה (האן ג'י מין) "אני בת עשרים וחמש" הזמן חוזר במהירות מ-2019 לשנות ה-70. כאילו אנחנו עוברים דרך חור שחור של 'בין כוכבים', אנחנו נמשכים לעולם של זיכרונות הסבתא. לא באמצעות חללית, אלא באמצעות עיוות הזמן של האלצהיימר.
מה שאנחנו פוגשים שם זו קים הייה ג'ה בת עשרים וחמש (האן ג'י מין בתפקיד כפול). בשנות ה-70 בכפר, היא מתחתנת עם הצעיר מהשכונה נאם וו צ'ול (נאם ג'ו הוק) ומתחילה חיים נשואים רגילים. זה לא קלישאה של "עניים אבל מאושרים" כמו בדרמות טלוויזיה. למעשה, הם באמת עניים, צריכים לדאוג לאוכל, בעלה נכשל בעסקיו, וחמותה מתעמרת בה. זה לא כמו הסמטאות המלאות נוסטלגיה של 'החזרה 1988', אלא קרוב יותר לתקופת הקיום הקשה של 'שוק הבינלאומי'.
אבל הייה ג'ה לא מתמוטטת. גם ביום שבו בעלה חוזר הביתה שיכור לאחר כישלון בעסק, וגם ביום שבו חמותה אומרת "את לא יכולה ללדת בן אחד?" היא מתמידה. יום אחד היא עוסקת במסחר, יום אחר בעבודת תפירה, וביום אחר היא פותחת מסעדה בחדר קטן כדי לשרוד. בעלה וו צ'ול מסתכל עליה ומרגיש אשם, אבל מביא רעיון עסקי חדש ואומר "הפעם זה שונה". אם גטסבי מ'גטסבי הגדול' ניסה לתפוס את דייזי מהעבר, וו צ'ול רץ כל חייו כדי לתפוס את ההצלחה בעתיד.
עם הזמן, לשניים נולדים ילדים, והילדים גדלים והולכים לבית הספר, והמשפחה מתרחבת לאט. שנות ה-70 הופכות לשנות ה-80, ושנות ה-80 לשנות ה-90. על פניה של הייה ג'ה מופיעים קמטים, ושערו של וו צ'ול מתבהר. אבל הדרמה לא עוטפת את זרימת הזמן הזו באירועים היסטוריים כמו 'פורסט גאמפ'. במקום זאת, היא מודדת את הזמן באמצעות אבני דרך אישיות כמו "ביום שבו הבת עשתה את צעדיה הראשונים", "ביום שבו הבן התקבל לאוניברסיטה", "ביום שבו הנכד נולד".
ואז, באיזשהו רגע, המסך חוזר ל-2019. הסבתא הייה ג'ה סובלת מתסמיני אלצהיימר שמחמירים, והיא לא מזהה את פני המשפחה. נכדתה הייה ג'ה חוקרת את זיכרונות הסבתא ומגלה את נעוריה שלא ידעה עליהם. ואז היא מבינה. שהאישה הזקנה שיושבת מולה, הייתה פעם בת עשרים וחמש כמוה, ואהבה, שנאה, חלמה והתאכזבה. כמו הדמות הראשית ב'חצות בפריז' שמבינה משהו על העבר שלה, גם הייה ג'ה רואה את ההווה שלה דרך העבר של הסבתא.
מבנה הדרמה חוצה בין ההווה של הסבתא החולה באלצהיימר לבין העבר בזיכרונותיה. אחרי הסצנה שבה הסבתא שואלת "איפה וו צ'ול?", מגיעה סצנה שבה הייה ג'ה הצעירה וו צ'ול יוצאים לדייט הראשון. אחרי הסצנה שבה הסבתא מסתכלת על פני נכדתה ושואלת "מי את?", מגיעה סצנה שבה הייה ג'ה הצעירה מחזיקה את בתה שזה עתה נולדה ומחייכת. העריכה הזו אינה סתם פלאשבק, אלא ויזואליזציה של ערבוב הזמן שחווים חולי אלצהיימר. אם 'ממנטו' ביטא אובדן זיכרון קצר טווח בעריכה הפוכה, 'עיניים מסנוורות' מבטאת את האלצהיימר כהשפעה אקראית של הזמן.
מסע לתוך זיכרונות הסבתא
האמנות של 'עיניים מסנוורות' זורחת במיוחד בגישה שלה ל'חיים רגילים'. בדרמה הזו אין יורש עשיר, רופא גאון או סוכן סודי. הייה ג'ה וו צ'ול הם פשוט זוג רגיל. הם לא מצליחים בגדול, ולא נכשלו לחלוטין. לפעמים הם מאושרים, לעיתים קרובות הם סובלים, ורוב הזמן הם פשוט חיים. אם 'פרזיטים' הראו את הקצוות הקיצוניים של המעמדות, 'עיניים מסנוורות' מספרת את סיפורם של אנשים שחיים איפשהו באמצע.
אבל דווקא השגרה הזו יוצרת הד רחב יותר. רוב ההורים והסבים של הצופים חיו בדיוק כך. הם לא השיגו חלומות גדולים, אבל גידלו ילדים וראו נכדים. לקח להם חיים שלמים לקנות בית אחד, אבל עדיין, בחגים כל המשפחה התכנסה. הם לא בחרו בין חלום לאהבה כמו סבסטיאן ומיה מ'לה לה לנד', אלא חיו עם כל מה שלא ניתן לוותר עליו - חלומות, אהבה, פרנסה ומשפחה.
המשחק של קים הייה ג'ה מעניק כבוד לשגרה הזו. הסבתא שהיא מגלמת, הייה ג'ה, לא מתנהגת בגאווה כמו הזקנים ב'חבריי היקרים', ולא בשמחה כמו אומה סו מין מ'אישה חשודה'. היא פשוט מזדקנת, סובלת, ושוכחת זיכרונות. היא מרגישה אשם על כך שהיא נטל על המשפחה, אבל באותו זמן גם מתוסכלת. היא זקוקה לעזרה גם כדי ללכת לשירותים, מפילה אוכל בזמן האוכל, ושוכחת את שם בנה. הריאליזם הכואב הזה הופך את הדרמה לעוד יותר כואבת.
ההופעה הכפולה של האן ג'י מין היא עוד עמוד תווך של הדרמה הזו. הייה ג'ה הצעירה בת עשרים וחמש אינה מתנהגת כמו צעירים מ'עידן הנעורים'. היא כבר נשואה, דואגת לפרנסה, ומרגישה את העיניים של משפחת בעלה. אבל בתוכה עדיין יש חלומות, תשוקות וכבוד. האן ג'י מין משחקת את הרבדים המורכבים הללו בעדינות. כאשר השחקנית שמגלמת את הסבתא, קים הייה ג'ה, מתערבבת בעריכה, הצופים חווים באופן טבעי את זרימת הזמן של "האישה הצעירה הזו תהפוך לאותה סבתא".
נאם ג'ו הוק בתפקיד וו צ'ול חורג מהקלישאה של 'הבעל חסר היכולת'. הוא נכשל בעסקים שוב ושוב, אבל באותו זמן אוהב את אשתו באמת. הוא מרגיש אשם על כך שהוא לא מביא כסף, אבל לא יכול לוותר על חלומותיו. הוא נולד בעידן פטריארכלי, אבל לא לוקח את הקרבה של אשתו כמובן מאליו. הדמות המורכבת הזו היא לא 'רשע' ולא 'גיבור', אלא פשוט 'אדם'. כמו אבא שלנו, כמו סבא שלנו.
הרגע שבו איבדת את עצמך, הגיע הקסם
הדרמה גם מתמודדת עם האלצהיימר בכנות. היא לא עוטפת את זה ברומנטיקה כמו 'המחק שלי'. האלצהיימר אינו יפה. גם החולה סובל, וגם המשפחה סובלת. זה לא נפתר רק באהבה. העומס הכלכלי, העייפות הפיזית, והעייפות הרגשית מתוארים כולם בצורה ריאליסטית. אם 'סטיל אליס' חקר את הפנימיות של חולי אלצהיימר בשלב מוקדם, 'עיניים מסנוורות' מתארת את המציאות של משפחות המטפלות בחולי אלצהיימר בשלב סופי.
כאשר אתה צופה ב'עיניים מסנוורות', אתה מבין שהזקן שיושב מולך ומעיר לך היה פעם בגילך, ואדם שחווה את אותם פחדים וחלומות כמוך. ואתה גם מקבל את העובדה שיום אחד גם אתה תזדקן, תשכח, ותהיה נטל על מישהו. זה לא ניחום, אלא התעוררות. כמו שקופר ב'בין כוכבים' הבין את מהות הזמן בחדר של בתו, אנחנו מבינים את האכזריות והחשיבות של הזמן בזיכרונות הסבתא.
בנוסף, הדרמה הזו משדרת מסר כבד גם לאנשים שחיים בעשור ה-20 וה-30 שלהם ושואלים את עצמם "האם החיים שלי בסדר כמו שהם?" חייה של הייה ג'ה אינם חיים מצליחים. אבל הם גם לא חיים כושלים. הם פשוט חיים. היא לא אומרת כמו 'ויפלאש' או 'לה לה לנד' "אם לא השגת את החלום, זה חסר משמעות". במקום זאת, היא אומרת "גם אם לא השגת את החלום, החיים נמשכים". והיא לוחשת שיש רגעים זוהרים גם בתוך 'החיים הנמשכים' הללו, שיש סצנות יפות מסנוורות. המבט האוהב הזה על השגרה מנחם את כולנו שחיים בשגרה גם היום.
