בינואר 2026, הסדרה 〈חבר על פי דרישה (Boyfriend on Demand, שם מקורי: חבר חודשי)〉 שוחררה במקביל בכל העולם דרך נטפליקס (Netflix) וזכתה להצלחה רבה מיד לאחר השחרור, מה שהוכיח שוב את כוחו של תוכן K. המפגש בין ג'יסו של בלאקפינק ושחקן סו אינגוק, שני אייקונים עצומים, היה בעל פוטנציאל מסחרי עצום, אך רוב התקשורת המיינסטרימית ראתה את התופעה בצורה שטחית מאוד. התקשורת המיינסטרימית מתמקדת בביקורות חד-ממדיות כמו 'המעבר המוצלח של ג'יסו למשחק' או 'הכימיה הרומנטית המתוקה של שני השחקנים הראשיים', ומפספסת את הסימנים הקרים של התקופה שהיצירה הזו נושאת.
מאמר זה מתחיל מההנחה ש〈חבר על פי דרישה〉 אינו סתם קומדיה רומנטית או פנטזיה מדע בדיוני, אלא דוקומנטריה חברתית שמתארת באופן אמפירי את 'פרדוקס הבידוד' ו'ההון הרגשי המוחלט' שהחברה המתקדמת של המאה ה-21 מתמודדת איתם. ההגדרה של הסדרה - מפיק וובטון הסובל מעומס עבודה ובורנאות שמקבל נחמה רגשית דרך שירות מנוי לדייטים וירטואליים - מצביעה על כך שהאדם המודרני מוותר על תהליך התיאום המורכב והכואב עם אחרים, ובמקום זאת בוחר בניתוח הרגשי הנוח של 'רגשות מנויים'.
אני מתכוון לנתח את הסדרה הזו מנקודת מבט של מאמרים סוציולוגיים זרים ודוחות כלכליים גלובליים, תוך דחיית את סגנון הדיווח של התקשורת המקומית. זה נועד לענות על השאלה הבסיסית כיצד המגבלות הכלכליות של 'דור שלוש' בקוריאה יצרו מוצר ביזארי של 'אהבה בטוחה', ולמה העולם כולו מגיב בהתלהבות כל כך רבה לתופעה הקוריאנית הזו. סדרות K אינן רק בתחום הבידור, אלא פועלות כ'תשתית פסיכולוגית' שמנחמת או מרדימה את האנושיות שהקפיטליזם הרס.
הדמות הראשית בסדרה 〈חבר על פי דרישה〉, סו מירה (ג'יסו), מתוארת כמפיקה מוכשרת של וובטון, אך חסרה אנרגיה להמשיך במערכות יחסים אמיתיות. המכשיר 'חבר חודשי' שהיא משיגה במקרה מספק קבלה בלתי מותנית ואופטימיזציה רגשית מושלמת, דבר שגברים בעולם האמיתי אינם יכולים להציע. הגדרה זו מראה שהשיח על 'דור שלוש' בקוריאה (דור שוויתר על אהבה, נישואין ולידה) כבר לא מדובר בתופעה חברתית פשוטה, אלא הפך ללוגיקה שוקית עצומה.
בקרב החברה הקוריאנית, אהבה כבר לא נחשבת לביטוי טבעי של רגשות. זהו 'השקעה' שדורשת זמן, הון ואנרגיה רגשית, ובו בזמן נחשבת ל'סיכון גבוה' שעשוי לאיים על הקריירה והקיום של הפרט. בין 2024 ל-2025, שיעור הנישואין בקוריאה הראה עלייה זמנית, אך זה קרוב יותר לתופעת אשליה שנוצרה על ידי פחד מהבדידות וההיררכיה של הנישואין מאשר לשיפור איכות הקשרים.
עלייה במספר הנישואין מוכיחה באופן פרדוקסלי שרק 'מיעוט שנכנס למסלול יציב' יכול להשתתף בשוק הנישואין, כלומר 'ההיררכיה של הנישואין'. עבור השכבות הנמוכות עם בסיס כלכלי חלש או צעירים שצריכים להתמקד בקריירה, אהבה אמיתית היא פעולה שאינה משתלמת. 〈חבר על פי דרישה〉 מציע אהבה וירטואלית בדיוק בנקודה הזו, כלומר 'העלות' ממוזערת ו'שביעות הרצון' מוגדלת על ידי אלגוריתם.
כפי שביונג-צ'ול האן (Byung-Chul Han) אבחן ב『חברה עייפה』, האדם המודרני הפך לישות שמנצלת את עצמה. הבורנאות שסו מירה חווה אינן תוצאה של חולשה אישית, אלא תוצר של מבנה חברתי קוריאני שמחייב פיתוח עצמי מתמשך ועבודה דיגיטלית מחוברת 24 שעות ביממה. בסביבה כזו, המפגש עם אחרים הוא עצמו 'עייפות'. האחר מאכזב אותי, גוזל את זמני ומציב דרישות בלתי צפויות.
לכן, שירות 'חבר חודשי' אינו סתם רומנטיקה, אלא פתרון טכנולוגי שמספק 'תקשורת חלקה' על ידי הסרת השליליות של האחר. ההקדשה שהחברים הווירטואליים מציגים בסדרה היא ברמה שאין אפשרות לחקותה על ידי בני אדם אמיתיים, וזה מעורר באופן פרדוקסלי את המודעות של הצופים כמה 'פגום' הוא הדייט האמיתי. זה אינו אבולוציה של רומנטיקה, אלא פשוט עטיפת סוף הקשרים בשם רומנטיקה.
הסוציולוגית אבה אילוז עוקבת בעקביות כיצד האינטימיות המודרנית עוצבה מחדש על ידי הלוגיקה השוקית הקפיטליסטית. היא טוענת ש『הון רגשי (Cold Intimacies)』 ו『סוף האהבה (The End of Love)』 מראים כיצד אנשים מודרניים צורכים אהבה כמו קניות, ומחפשים יעילות של סיפוק עצמי במקום אותנטיות של הקשרים.
לפי אילוז, הרגשות הפכו לתקנה. מערכת המנויים של 〈חבר על פי דרישה〉 מציגה את ההפיכה של הרגשות למוצר בצורה הקיצונית ביותר. המשתמשים משלמים סכום קבוע מדי חודש כדי למנוי על משאבים רגשיים כמו 'התרגשות' ו'נחמה'. זה מצביע על כך שהקשרים עברו לחלוטין מהתחום של 'גורל' או 'מקריות' לתחום של 'חוזים' ו'שירותים'.
הקונספט שראוי לציון כאן הוא 'חברתיות שלילית (Negative Sociality)' ו'קשרים שליליים (Negative Bonds)' כפי שאילוז מתארת. אלו הם קשרים רופפים וכלים שניתן לבטל בכל עת, ללא אחריות רגשית עמוקה זה לזה. תחושת הסיפוק שהדמות הראשית בסדרה חווה בקשר עם בן הזוג הווירטואלי שלה נובעת מכך שהקשר אינו כובל אותי ואני יכול לסיים אותו בכל עת שאני רוצה.
התפקיד של ג'יסו, האייקון הוויזואלי, הוא קרדינלי בהצלחה הגלובלית של הסדרה. אילוז רואה את הקפיטליזם הצרכני המודרני כצעד לקראת 'קפיטליזם סופי' שבו ערכים ניתנים לתמונות ודרכם נשלטות תשוקות. האוהבים המושלמים בעולם הווירטואלי הם תוצר של אידיאלים אסתטיים שהציבור שואף אליהם.
בסדרה, סו מירה לא מצליחה לעמוד בלחץ ובמתח שנוצרים בקשר עם המתחרה שלה, פארק קיונג-נאם (סו אינגוק), ובורחת לחבר הווירטואלי המושלם והחלק. זה תואם בדיוק את הסימנים של 'סוף האהבה' שאילוז הזהירה מהם. האדם המודרני מנסה לצרוך רק את האשליה שהוא תכנת.
העולם הווירטואלי שמוצג ב〈חבר על פי דרישה〉 אינו רק חוויה אסתטית, אלא גם סימן לבואו של 'דיגיסקסואליות' - החלפת רצונות רגשיים ופיזיים בטכנולוגיה. דיגיסקסואליות מתייחסת לתופעה שבה זהות מינית/רגשית ראשונית נוצרת דרך טכנולוגיה, ומשנה באופן יסודי את פרדיגמת הקשרים האנושיים במאה ה-21.
בעבר, הטכנולוגיה שימשה כ'כלי' לחיבור בין בני אדם, אך כיום היא משיגה מעמד של 'שותף'. ה'דופמין החזק' שסו מירה חווה אינו נובע מאינטראקציה עם בני אדם, אלא נגרם מכך שהמכשיר מנתח את גלי המוח ודופק הלב של המשתמש ומספק תגובות אופטימליות בזמן אמת. זהו 'עיצוב הנדסי' של האינטימיות.
ביונג-צ'ול האן מגדיר ב『סוף האהבה』 את האהבה כ'כניסה לעולם של האחר'. אך באהבה דיגיטלית אין אחר. יש רק אלגוריתם מתוחכם שמשקף את רצונותיי. בסדרה, פארק קיונג-נאם (סו אינגוק) מופיע בצורה גסה וסודית, מה שגורם לסו מירה להרגיש לא נעים, אך באופן פרדוקסלי, ה'לא נעים' הזה הוא הסימן היחיד לכך שהוא אדם חי.
עם זאת, האדם המודרני שהתרגל לכלכלה של מנויים אינו מוכן לסבול את ה'לא נעים' הזה. הם שואלים, "למה אני צריך לשלם ולסבול?" 〈חבר על פי דרישה〉 הוא התשובה הידידותית של הקפיטליזם לשאלה הזו. הסדרה עשויה להיראות כמו רומנטיקה, אך למעשה היא מכריזה על חוסר האפשרות של רומנטיקה.
ההצלחה הגלובלית של הסדרה אינה נובעת רק מהופעת כוכבי K-Pop. יש כאן רקע של 'מגפת הבדידות' שהחמירה לאחר המגפה. תופעת הבידוד החברתי שנמצאת בקרב צעירים במדינות מפותחות כמו ארצות הברית, בריטניה ויפן, גורמת לכך שההגדרה של 〈חבר על פי דרישה〉 מתקבלת כ'מציאות דחופה' ולא כ'פנטזיה'.
המנתח הכללי של ארצות הברית (U.S. Surgeon General) קבע בשנת 2023 כי הבדידות היא משבר בריאות לאומי. הבדידות אינה רק בעיה רגשית, אלא גורמת לעלייה בשיעורי מחלות לב, שבץ, דמנציה ומסכנת חיים בשיעור של 26-32%.
מספרים אלו מצביעים על כך ששירותי הדייטים הווירטואליים שמוצגים ב〈חבר על פי דרישה〉 מחזיקים בשוק פוטנציאלי של טריליוני דולרים ברחבי העולם. הצופים הגלובליים מזדהים עמוק עם העייפות הרגשית שסו מירה חווה, ומ projecting את 'נחמת הבטוחה' שהיא בחרה כאלטרנטיבה שלהם.
הגורם המכריע שהחמיר את מגפת הבדידות הוא היעלמות 'המקום השלישי'. מקומות פיזיים כמו קפה, כיכרות וספריות שבהם אנשים נפגשו באקראי לתקשורת נסגרו או הוחלפו בדיגיטל במהלך המגפה. סקר שנערך בשנת 2023 מצא כי יותר מ-60% מהמבוגרים בארצות הברית מפחיתים את הפעילות מחוץ לבית בהשוואה לפני המגפה, מה שחוסם באופן יסודי את ההזדמנויות למפגשים אקראיים.
החלל המרחבי הזה מולא על ידי פלטפורמות דיגיטליות כמו נטפליקס. הפלטפורמות פונות אלינו ואומרות: "החוץ מסוכן ולא נעים, לכן תהנו מהעולם המושלם שאנחנו מציעים מבפנים." 〈חבר על פי דרישה〉 מושך את הלוגיקה של הפלטפורמות לתוך ההגדרה של הסדרה (אפליקציית דייטים וירטואלית), כך שהצופה חווה את הצפייה בסדרה כמעשה של הדמות הראשית. זהו שיווק מתוחכם שמנציח את הבדידות במקום לרפא אותה.
סדרות K אינן רק בידור, אלא פועלות כתשתית פסיכולוגית שמחזיקה את רוחם של אנשים ברחבי העולם שהפסידו או עייפו בתחרות הניאו-ליברלית.
〈חבר על פי דרישה〉 מספק לצופים שני סוגים של הרדמה. ראשית, הוא מראה את תהליך ההחלמה של סו מירה דרך בן הזוג הווירטואלי שלה, כך שהצופים יכולים למלא את רעבונם הרגשי עם 'בן הזוג הווירטואלי' של הסדרה. שנית, הוא מכניס את הבעיות המבניות של המציאות (עבודה מופרזת, חוסר יציבות דיור, פערים מעמדיים) לתוך אשליה רומנטית, מה שממיר את הכעס החברתי לנחמה רגשית.
כאן, הנרטיב הייחודי של סדרות K על 'סיפור סינדרלה' ו'סיפור המושיע' מתעורר מחדש בעידן הדיגיטלי. המושיע של סו מירה אינו הנסיך על הסוס הלבן, אלא 'אלגוריתם הדייטים' המתקדם מאוד ו'דמי המנוי הנגיש'. זה מעביר את המסר שבחברה קפיטליסטית, ההצלה אפשרית רק דרך 'קנייה'.
ביונג-צ'ול האן מבקר את תרבות ה'לייקים' ב『חברה שקופה』 וב『סוף האהבה』. בחברה שבה רק חיוביות חלקה מופצת, ללא קונפליקטים או שליליות, בני אדם כבר לא מקבלים הזדמנות להתבגר. התגובה של הפנדום הגלובלי ל〈חבר על פי דרישה〉 מראה את האובססיה לחיוביות הזו. המעריצים מתלהבים מהמראה היפה של ג'יסו ומהרומנטיקה המתוקה, אך מתעלמים מהאזהרה הקרירה שהיצירה הזו משדרת על 'ההפיכה של הקשרים'.
בסופו של דבר, סדרות K הפכו למנגנון של 'שליטה רכה' שמנהל את מצב הפאניקה הנפשית שנגרם על ידי הקפיטליזם. אנשים לא כועסים על חוסר הצדק והבדידות של המציאות, אלא פותחים את אפליקציית נטפליקס ומנויים על רומנטיקה, שוכחים לרגע את הכאב. זהו לא ניחום אמיתי, אלא 'סם רגשי' שמונע מהם לראות את מקור הכאב.
השאלה "האם תרצו למנוי על רומנטיקה?" היא השאלה הקיומית ביותר שנשאלת אותנו בשנת 2026. 〈חבר על פי דרישה〉 מראה כמה זה הגיוני, בטוח ומתוק לענות "כן" על השאלה הזו. המראה המהמם של ג'יסו והסיפור המרתק של סו אינגוק מקשים על סירוב לתשובה הזו.
עם זאת, מה שעלינו לקרוא בין השורות של הסדרה הוא געגוע לדברים שאינם ניתנים למנוי. אהבה היא במקור אומץ להיפגע, תהליך כואב של חיבוק חוסר הנימוס והחוסר של האחר. כפי שאילוז הזהירה, ברגע שנמסור את הרגשות שלנו לשוק ונחסל את הסיכון של הקשרים בטכנולוגיה, החלק העמוק ביותר בתוכנו - האזור שנקרא אנושיות - יתנדף לאט.
סדרות K הן מראה הממוקמת בחזית הציוויליזציה המודרנית. 〈חבר על פי דרישה〉 משקף עתיד שבו הטכנולוגיה אינה מצילה אותנו, אלא שבו הפכנו לאנשים שאינם 'נדרשים' זה לזה, גיהנום שקט. רומנטיקה אמיתית אינה קיימת ברשימת המנויים. היא קיימת רק ברגעים שבהם מכבים את המסך, פוגשים את עיני האחר הלא נעים ומתחילים שיחה בלתי צפויה.
כאשר הקפיטליזם מנסה למכור לנו 'אהבה בטוחה', האם נוכל לבחור 'אהבה לא בטוחה'? ההצלחה של 〈חבר על פי דרישה〉 היא, באופן פרדוקסלי, זעקה עצובה של האנושות שאיבדה את כוח הבחירה. מה שאנחנו צריכים בשנת 2026 אינו אלגוריתם טוב יותר, אלא אומץ גס להתמודד עם הפצעים של זה את זה. השאלה הכבדה הזו שהציבה סדרת K נשארה כעת בידי הצופים. האם תרצו למנוי על רומנטיקה, או לחזור להיות בני אדם?
