העולם מתמקד כעת ב'עייפות' של קוריאה. מאחורי שלטי הניאון המפוארים של K-Pop והנרטיבים הדינמיים של K-Drama, מתבשל בשקט אך בעוצמה רגש אחת, שהיא 'ברנאות (Burnout)'. כאשר ה『איקונומיסט』 הבריטי דיווח כי "הפחיתו את עוצמת ה-K-Pop והתמקדו בהחלמה הקוריאנית", הם לא דיווחו רק על מגמות רבי מכר בקוריאה. הם העידו על חוסר האנרגיה הקולקטיבי שהחברה הקוריאנית חווה, שהיא בחזית הקפיטליזם המודרני, ועל התגובה הספרותית המוזרה שמתפתחת בתוכה.
אם עד כה הרומנים של 'K-Healing' הציעו לקוראים 'הפסקה' דרך חנויות נוחות, חנויות ספרים ומכבסות, ג'ון יג'ין וקים יונה מעבירות את מקום ההפסקה לא ל'מתחת לאדמה' ול'תהום הפנימית'. העולם שלהן אינו סתם נחמה. זהו חפירה נואשת להישרדות, ועבודה ארכיאולוגית לאסוף את שברי האמת על חורבות האמון המנופץ. הרומן הארוך של ג'ון יג'ין 『המפלטים מתחת לחנות נוחות』 ואסופת הסיפורים של קים יונה 『אמת שניתן להאמין בה』 מתמקדים כיצד 'עייפות', תופעה פתולוגית בחברה הקוריאנית, הפכה לנכס ספרותי, ולמה הטקסטים הללו מעוררים תהודה הכרחית בקרב הקוראים הגלובליים.
כדי להבין את הספרות הקוריאנית המודרנית, יש צורך בעדשה של 'חברת העייפות (The Burnout Society)' כפי שאובחן על ידי הפילוסוף הקוריאני האן ביונג צ'ול. המאה ה-21 עברה מעידן של משמעת ואיסורים לעידן שבו הדומיננטיות היא של "אפשרי (Can)". כאן, הפרט אינו מנוצל על ידי אחרים, אלא הוא גם המנצל וגם הקורבן של עצמו. הדמויות ברומנים של ג'ון יג'ין וקים יונה הן עריקים שברחו מהכלא של 'האפשרי'. הם מצהירים "אני רוצה לשכב ולא לשמוע דבר" ומנתקים את הקשרים החברתיים ומבודדים את עצמם. זהו לא כישלון, אלא התנגדות רדיקלית וסבילה לשחזור של "הפסקה רפלקטיבית" כפי שאמר האן ביונג צ'ול. הקוראים המערביים רואים את הבידוד והעייפות שחווים הדמויות בספרות הקוריאנית כהשתקפות של עתידם או הווה שלהם. הוצאות ספרים גדולות כמו פנגווין רנדום האוס שולחות קריאות אהבה לספרות הקוריאנית, לא מתוך טעם אקזוטי אלא מתוך שיתוף בכאב עכשווי.
ג'ון יג'ין, שהופיע לראשונה בתחרות הכתיבה של קוריאה ב-2019, מציג יכולת ייחודית 'להקפיץ את העליבות של המציאות עם דקדוק של פנטזיה'. מהיצירה הראשונה שלו, הוא תפס בחדות את המשבר של העסקים העצמאיים ואת חוסר היכולת של הדור הצעיר למצוא מקום, והסגנון שלו משתמש בהומור קר שמכאיב מבלי לצרוך רגשות יתר. עבור ג'ון יג'ין, הפנטזיה אינה מקום בריחה אלא זכוכית מגדלת שמראה את המציאות בצורה ברורה יותר. הרומן הארוך הראשון שלו 『המפלטים מתחת לחנות נוחות』 מתחיל כאשר הצעיר 'סון-וו' שנמצא בברנאות מחפש את 'חנות הנוחות של גולני' בעמק עמוק.
ה'גולני' המופיע בכותרת וברקע הוא דמות סמלית בחברה הקוריאנית. הוא מין בסכנת הכחדה, אך בקוריאה הוא נחשב למזיק ונקרא לעיתים קרובות כ'קורבן של תאונות דרכים'. ג'ון יג'ין מציב את ה'גולני' הזה בחזית כדי לתאר את דיוקן הדור הצעיר שנמצא בסכנת מוות על הכביש. 'חנות הנוחות של גולני' שאליה מגיע סון-וו היא מקום מפגש של שאריות שהודפו מהכביש המהיר של החברה. האורחים ב'מלון המערות' מתחת לחנות נוחות, במקום לשלם כסף ולקבל מיטה, מקבלים פנסי ראש ומעדרים כדי לחפור בעצמם וליצור את החדרים שלהם.
במלון המערות מתאספים אנשים פגועים כמו אלכוהוליסטים, אנשי עסקים כושלים, ויוצרים 'סולידריות רפויה' שאינה מתערבת זה בזה. ג'ון יג'ין שואל בכך על מהות הקשרים שהמודרני שואף אליהם. אנו רוצים להיות מבודדים לחלוטין, ובו בזמן, אנו רוצים שמישהו יהיה לידנו. המשפט האחרון "בואו לפחות נתקשר" מראה שהניתוק המוחלט אינו אפשרי, ומהו המינימום של עוגן שיכולים פגועים להעניק זה לזה.
אם ג'ון יג'ין מנתח את החברה דרך המרחב, קים יונה בוחנת את הסדקים הקטנים בנפש האדם בעזרת מיקרוסקופ. אסופת הסיפורים הראשונה של קים יונה, שהופיעה ב-2020, 『אמת שניתן להאמין בה』 מייצגת באופן פרדוקסלי את חוסר הוודאות של החברה המודרנית כבר מהכותרת. אנו חיים בעידן שבו אנו מקבלים אפילו את האמת 'רק עד שניתן להאמין בה'. הדמויות של קים יונה אינן רעות. ככל שהחיים נעשים קשים יותר, הם משקרים לעצמם מעט מעט כדי להחזיק מעמד. הסופרת תופסת בשלווה את 'פניה האמיתיות של האמת' שמופיעות ברגעים שבהם השקרים הקטנים שהדמויות בנו מתמוטטים.
אם הרומנים הקוריאניים שהצליחו בשוק הגלובלי מציעים 'מרחבים בטוחים' ו'פתרונות קלים' של 'החלמה נוחה (Cozy Healing)', אזי היצירות של ג'ון יג'ין וקים יונה הן 'החלמה אפלה (Dark Healing)' או 'ספרות ברנאות ריאליסטית'.
הבדל במרחב: במקום חנות ספרים שטופת שמש, הרקע הוא במערות חשוכות ולחות או בעולם הרוס.
אופן הפתרון: במקום ריפוי קסום, הם מראים את התהליך של התמודדות עם הכאב.
חוויית הקורא: במקום נחמה מיידית, הם משאירים רושם ארוך ומחשבה לאחר סגירת הספר.
תעשיית ההוצאות לאור במערב כבר מזהה את הפוטנציאל של הספרות הקוריאנית 'האפלה'. העורכת של פנגווין רנדום האוס, ג'יין לוסון, ציינה כי "הספרות הקוריאנית הפכה לטרנד עצום בפתאומיות". הרומנים של ג'ון יג'ין וקים יונה הם תוכן חזק המכוון לקהל קוראים גלובלי שאינו מרוצה מהספרות ההחלמה הקיימת, ומחפש הישגים ספרותיים עמוקים יותר ופרספקטיבה חברתית ביקורתית. 'K-Burnout' הפך כעת לתנאי אנושי אוניברסלי, והפתרונות של הסופרים הקוריאנים לכך מספקים מדריך פילוסופי תקף לקוראים ברחבי העולם.
הרומנים של ג'ון יג'ין 『המפלטים מתחת לחנות נוחות』 ושל קים יונה 『אמת שניתן להאמין בה』 שואלים. "לאן אתה בורח עכשיו?" וכיצד "האם המראה שאתה פוגש בסוף הבריחה שלך הוא אמיתי?" שני הסופרים הללו הם סימן לבגרות החדשה שהספרות הקוריאנית הגיעה אליה. הם לא שרים על תקווה בקלות. במקום זאת, הם סורקים את תחתית הייאוש ומעניקים נחמה קטנה כמו חלוקי נחל שניתן לאסוף רק מהתחתית.
ג'ון יג'ין מעניק אומץ למכור את 'המערה האישית שלו'. המערה הזו אינה ניתוק מהעולם, אלא קו הגנה מינימלי כדי להגן על עצמי.
קים יונה מעניקה כוח לסבול את 'האמת הבלתי מושלמת'. גם אם זה לא מושלם, גם אם זה קצת פחדני, זה נובע מההכרה בכך שזה מהות האנושות.
למודרניים המתרוצצים על הכביש כמו גולני, הרומנים הללו יהיו 'שולי הדרך' ו'בונקר מתחת לאדמה' שבו אפשר לעצור לרגע ולנשום. עכשיו, הספרות הקוריאנית יורדת למטה. כדי לשאוב את האור האוניברסלי מהעומק ביותר.
