כאשר פוקחים את העיניים, המלחמה כבר החלה. הדרמה 'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן' לא מתחילה בתהליך ההכנה של המלך והשרים למלחמה, אלא למעשה פותחת את המסך תוך התמקדות בפניהם של הדמויות שהושלכו "לתוך לוח שחמט שהושמד". מוֹקְג'וֹן, שהועלה לכס המלוכה כמריונטה בין השפעות של צ'וּן-צ'וּטֵי וקים צ'י-יאנג, ודָיָן וּוּן-גוּן, שהפך בטעות לקיסר לאחר מכן, הוא הדמות שתהפוך לְהוֹנְג'וֹן בעתיד. בעיניו של הקיסר הצעיר, שעדיין לא מלאו לו עשרים, הפוליטיקה של הארמון נראית כמו לוח שחמט מסובך, או אפילו כמו לוח שחמט שבו הוא לא מכיר את הכללים, ואין לו אף אחד שיגן עליו או בסיס שהוא יכול לסמוך עליו. מול הוֹנְג'וֹן, מגיעה הידיעה שהצבא הגדול של גָרָן, 400,000 חיילים, פולש.
השרים כולם מפחדים ומסוגרים. "נמנע מלחמה, נשמור על כבודנו דרך הסכם שלום, נברח דרומה מְקֵיונג" - דעות אלו זורמות כמו מפל. ברגע שהמילים "לנטוש את העם כדי לשרוד" מכסות את הדיון המלכותי, רק אדם אחד מרים את קולו בכיוון ההפוך. זהו קָנְגָם-צ'אן, המנוסה, ששוטט רק בגבולות. הוא טוען ש"המדינה שהמלך עזב אף אחד לא שומר עליה", ומדגיש שצריך להילחם נגד גָרָן ולשמור על קֵיונג עד הסוף. כמו קפטן שמכריז "אל ננטוש את הספינה" על ספינה שטובעת. למרות שהוא מקבל מבטים עוינים, הוא מתמודד עם לוגיקה ואמונה. ברגע זה, הדרמה מגדירה במדויק את הקשר בין המלך לראש הממשלה שיבוא בהמשך. הקיסר הצעיר המפוחד, והשר הזקן שמחזיק את פיו סגור לידו.
גם לאחר הפלישה הראשונה, כאשר גוֹרְיֹו מצליחה בקושי להגיע להסכם הפסקת אש עם גָרָן ולחפש שלום, הפנים הפנימיות אינן נוחות. המלך מתחלף בעקבות המהפכה של קָנְגָזוֹ, והמתח בין צ'וּן-צ'וּטֵי, קים צ'י-יאנג, קָנְגָזוֹ והקיסר החדש הוֹנְג'וֹן נמשך. ההתחלה של הדרמה אינה "ביוגרפיה של גיבור גדול", אלא היא מתארת את "האווירה המהוססת של מדינה על סף קריסה" באיטיות, אך בעקביות. תהליך ההדחה של מוֹקְג'וֹן, המרד של קָנְגָזוֹ, והנפילה של השפעת צ'וּן-צ'וּטֵי חולפים במהירות, אך מה שנשאר אחריהם הוא רק חוסר אמון ופחד. על זה מתמוטטת המלחמה.
כאשר מלחמת יְאוֹ-יוֹ השנייה מתחילה באופן רשמי, הטון של המסך משתנה בפתאומיות. גלי הפרשים של גָרָן המתקדמים לעבר קֵיונג, חיילים רוכבים ומעוררים אבק, חומות בוערות ואנשים בורחים בפאניקה. הדרמה מזכירה שוב ושוב, בעקביות, שהמלחמה אינה במה מפוארת של כמה גיבורים, אלא אסון המחריב את חייהם של אינספור אנשים חסרי שם. האם להגן על קֵיונג או לנטוש אותה, הוֹנְג'וֹן בסופו של דבר בוחר לנטוש את העם ואת הארמון ולברוח. הבחירה הזו תהפוך לפצע ולשיעור שיישאר בליבו לאורך כל הדרך, כמו קללה. קָנְגָם-צ'אן לא עוזב את הקיסר הזה. ישנם מבטים המחשיבים את זה כ cowardice לעקוב אחרי המלך הנמלט, אך הוא מאמין ש"המלחמה אינה מצילה את המלך אלא את המדינה" ומנתח את המצב בקור רוח.
כאשר מגיעים לשלב הפלישה השלישית, הסיפור מתרכז בקרב גוּי-ג'וּ. במהלך התהליך, הדרמה מזמינה את הגנרלים מכל רחבי גוֹרְיֹו אחד אחרי השני. גנרלים שהתמודדו עם גָרָן בגבול, אצילים מקומיים, אנשי ממשל הנמצאים במאבק בין המפלגה המתונה למפלגה הקיצונית, וכוחות המנסים לדאוג לאינטרסים שלהם גם בזמן מלחמה. קָנְגָם-צ'אן מגייס את כוחותיו תוך שימוש באסטרטגיות, דיפלומטיה, שכנוע ואיומים בתוך כל המורכבות הזו. הוא לא מתואר רק כ"גנרל שמגיע בקלות", אלא כאסטרטג הנלחם בחזית הפוליטית.
המלחמה אינה היסטוריה מפוארת בלבד
הנקודה המעניינת בדרמה הזו היא שהיא משקיעה זמן רב לא פחות בהכנות למלחמה מאשר בקרב עצמו. הוֹנְג'וֹן המנפיק פקודת גיוס, סצנות של אנשים עייפים מהרעב והבריחה, פקידים רודפים אחרי מזון, סוסים וחצים יום ולילה. קרב גוּי-ג'וּ מוצג כתוצאה של כל התהליכים הללו. אף על פי שכבר ידוע מהספרים ההיסטוריים כיצד מסתיימת המלחמה, הדרמה מתמקדת בפסיכולוגיה ובבחירות של הדמויות בדרכם למסקנה הזו. לכן, הקצב עד לפני קרב גוּי-ג'וּ הוא ארוך וכבד. כמו רץ מרתון שמושך רגליים כבדות 5 קילומטרים לפני קו הסיום. עדיף לעקוב אחרי הדרמה כדי לראות מי שורד ומי מתמוטט.
עכשיו, בואו ננתח את האיכות של היצירה הזו. 'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן' היא דרמה היסטורית רחבת היקף, המתאימה לתוכנית המיוחדת של KBS לציון 50 שנה, ומחזירה את הממדים של דרמה היסטורית אמיתית. מדובר ב-32 פרקים, המתמקדים במלחמות יְאוֹ-יוֹ השנייה והשלישית שנמשכו 26 שנים בין גוֹרְיֹו וְגָרָן. זהו אירוע שכבר עבר מספר פעמים בדרמות אחרות, אך הדרמה הזו מעלה את המלחמה עצמה לכותרת ומעמיקה בשאלה "כיצד אירוע המלחמה משנה אנשים ומדינות".
הכוח של הבימוי נובע מהאיזון בין הקרב לפוליטיקה ולחיים. בסצנות קרב רחבות היקף כמו קרב גוּי-ג'וּ, נעשה שימוש ב-CGI, סטים, ובסיסי נתונים כדי להציג את כמות הכוחות, משתני השטח, ויעילות האסטרטגיה בצורה משכנעת. סצנות של סוסים רוכבים, קרב בשטח הררי ונהר, טקטיקות של משיכת זמן כדי לעייף את האויב ולהכות בהפתעה. הקרב אינו רק מאבק של כוח אש, אלא קרב שדורש חשיבה, כמו משחק של גו' יותר מאשר שחמט.
הסיפור עוקב בצורה די מדויקת אחרי הפסיכולוגיה של הדמויות. הוֹנְג'וֹן הוא בתחילה שליט צעיר המנוהל על ידי פחד ואשמה. אך לאחר שהוא עובר את הבריחה והמלחמה החוזרת, הוא לומד מה זה אומר להיות מלך. במהלך התהליך הוא מתפתח לדמות שיכולה לעשות בחירות יותר מציאותיות וקרות. כמו הילדים של משפחת סטארק ב'משחקי הכס' שעוברים חורף קשה, גם הוֹנְג'וֹן מתאמן להיות שליט דרך החורף הקשה של המלחמה. קָנְגָם-צ'אן עומד לידו כ"מבוגר שאומר את מה שצריך לומר". הקשר ביניהם מתרחב מעבר ליחסי נאמנות פשוטים, למערכת יחסים של מורה ותלמיד, חברים המקדמים זה את זה. במיוחד כאשר המלך מנסה לא להעביר את ההחלטות שלו לשרים, קָנְגָם-צ'אן שותק ומאפשר שההחלטה תהיה לחלוטין של המלך. הפרטים הללו יוצרים את ה'איכות' המורגשת בדרמה הזו.
גם הדמויות המשניות חזקות. דמויות כמו קָנְגָזוֹ, צ'וּן-צ'וּטֵי, וקים צ'י-יאנג אינן נצרכות כרשעים חד-ממדיים. כל אחת מהן חושפת את רצון הכוח והפחד שלה, ואת הנחישות לשמור על הסדר שהיא מאמינה בו. גם דמויות מהצד של גָרָן אינן פשוט "פולשים", אלא מצויירות כישויות עם גאווה וכבוד על היותן המעצמה החזקה ביותר. תיאורים כאלה הופכים את המלחמה לא למאבק בין טוב לרע, אלא להתנגשות של אינטרסים ופרספקטיבות.
רוצים לטעום את טעם הדרמה ההיסטורית הקלאסית של K?
סיבה נוספת לכך שהצופים מעריכים את הדרמה הזו היא שהיא מציעה מחדש את "הטעם של דרמה היסטורית קלאסית". במקום רומנטיקה מפוארת או הגדרות פנטזיה, הסיפור שם דגש על ההיסטוריה הכבדה ועל הדילמות המוסריות של הדמויות, דבר שהפך למין מין נכחד בטלוויזיה. 'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן' מספקת את הצמא הזה, ומביאה את בעיות המלחמה, הפוליטיקה, המנהיגות והאחריות למרכז הבמה. כתוצאה מכך, בפרסי השחקנים של KBS 2023, היצירה והשחקנים זכו במספר פרסים והחזירו את הכבוד.
במקביל, היצירה הזו שומרת על גישה שאינה מתמכרת ל"נarrative of victory". התוצאה ההיסטורית שגוֹרְיֹו ניצחה את גָרָן היא ברורה, אך היא משקפת שוב ושוב את הגופות וההריסות שהצטברו מאחורי הניצחון, ואת הכאב של העם. אפילו קָנְגָם-צ'אן, במקום לחגוג את רגע הניצחון, מתקרב יותר למבט על הפצעים שהמלחמה השאירה. כמו ב'להציל את טוראי ריאן' או '1917', המוקד הוא על עלות המלחמה ולא על ניצחונה. האיזון הזה מעורר פטריוטיות בוגרת ושקולה, שונה מ"הלאומיות".
אך אין זה אומר שאין חסרונות. מכיוון שהדרמה עוסקת בתקופה ובדמויות רחבות היקף, הפרקים הראשונים עשויים להרגיש מסובכים מדי מבחינת הדמויות והכוחות. צופים שאינם רגילים לדרמות היסטוריות עשויים לקחת זמן רב להבין "מי בצד של מי". כמו כאשר צופים בעונה הראשונה של 'משחקי הכס' ומתקשים להבחין בין סטארק, לאניסטר וטארגאריין. כמו כן, בשל התקציב המוגבל, ישנם פרקים שבהם מגבלות ה-CG וההנפשה נחשפות. עם זאת, צופים המתרכזים בקשרים ובסיפור של הדמויות, ימצאו שהמגבלות הטכניות הללו לא יפריעו להם.
לבסוף, בואו נחשוב למי נרצה להמליץ על היצירה הזו. קודם כל, לדור שנהנה מ"דמעות הדרקון" או "טה ג'ו וונגון", 'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן' תרגיש כמו חזרה מרגשת. סיפור שבו המלך, ראש הממשלה, השרים והעם מתמודדים ומלחמים כל אחד במקומו, מאפשר לחוות שוב את התקופה שבה ניצחון והפסד היו יקרים.
כמו כן, אני רוצה להמליץ על הדרמה הזו לאנשים המתעניינים בבעיות מנהיגות ואחריות. ההתפתחות של הוֹנְג'וֹן, העקרונות של קָנְגָם-צ'אן, והנפילה של קָנְגָזוֹ וצ'וּן-צ'וּטֵי, כולם מתרכזים בשאלה "איזה בחירות עושה מי שמחזיק בכוח". למרות שהמלחמה היא הרקע, בסופו של דבר מדובר בסיפור על הגישה של מי שמוביל ארגון וקהילה. ישנם הרבה רגעים שבהם זה מזכיר את הפוליטיקה והחברה שלנו כיום, כמו שהדרמות ההיסטוריות של שייקספיר שיקפו את הפוליטיקה של תקופת אליזבת.
זו גם בחירה טובה עבור מי שמרגיש שההיסטוריה שלמד בבית הספר הייתה יבשה מדי. המלחמה יְאוֹ-יוֹ, שעברה בשורה אחת בספרי הלימוד, מתקרבת כסיפור עם פנים, קולות, זיעה ודמעות. לאחר צפייה ב'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן', ייתכן שתרצו לפתוח שוב את ספרי ההיסטוריה של גוֹרְיֹו. ואם אי פעם תצא דרמה היסטורית נוספת על תקופה אחרת, יהיה לכם סטנדרט אחד לומר "תעשו את זה כמו היצירה הזו". בהקשר הזה, הדרמה הזו היא לא רק דרמת מלחמה, אלא גם מציעה תשובות לגבי הכיוונים שבהם צריכות ללכת הדרמות ההיסטוריות הקוריאניות בעתיד. כמו ש'בנד של אחים' קבעה את הסטנדרט החדש לדרמות מלחמה, 'מלחמת גוֹרְיֹו וְגָרָן' חקקה את הסטנדרט החדש של הדרמות ההיסטוריות הקוריאניות.
