יש צליל של צעדים שעובר ברחובות כל לילה. זהו פאנג דונג-גו, שמופיע כשהוא גורר סנדלים, ואנשים בשכונה קוראים לו "הטיפש". הוא עוזר במרכול, מחלק עלונים, מסייע לסדר את החנות בלילה, ותומך באנשים שיכורים עד לביתם. בעיני המבוגרים הוא נראה טיפש, אבל בעיני הילדים הוא כמו אח גדול שמשחק איתם.
הקומיקס של קקאו 'בסודיות' שותל סדק עדין בדמות הזו שנראית כל כך רגילה. כמו ג'ייסון בון בסדרה 'בון', ששכח את זכרונו ורצה לחיות חיים רגילים, גם פאנג דונג-גו משחק את התפקיד של צעיר רגיל. ההבדל הוא שבון לא ידע שהוא רוצח, בעוד דונג-גו יודע זאת היטב.
בלילה, דונג-גו עולה לגג ועושה מתח, ולא מפחד מהסמטאות החשוכות, הוא הולך עם מסלול מדויק כמו סיור. הקוראים יגלו בקרוב. השם האמיתי של פאנג דונג-גו הוא וון ריו-הואן, והוא סוכן עלית של צפון קוריאה מיחידת 5446. אם אגסי מה'קינגסמן' עבר תהליך של הפיכה לריגול, ריו-הואן עבר תהליך של הפיכה לטיפש.
המשימה הקטנה ביותר - להיות טיפש בשכונה
המשימה הראשונה שהוטלה על ריו-הואן היא מפתיעה ב'קטנותה'. הוא צריך לחדור לשכונה מהשכבות הנמוכות ביותר בדרום קוריאה, להתמזג לחלוטין, ולצפות בחיים ובאידיאולוגיות שלהם לפני שידווח. זה שונה לחלוטין ממה שעושה טום קרוז ב'משימה בלתי אפשרית' כשהוא חודר לקרמלין, או ג'יימס בונד שמשחק פוקר עם נבלים בקזינו. אין כאן פיצוצים מפוארים או חיסולים. רק תצפית. משימה כמו מחקר אנתרופולוגי.
לכן הוא בוחר לשחק טיפש. הוא מתבל את דבריו בכוונה, מגזים בחיוכים, ומזיז את גופו באיטיות. עם גוף של מכונת חיסול שהוכשרה בצבא, הוא מקפל כביסה, זורק זבל, ומעביר חביות של סבתות בשכונה. ייתכן שיותר קשה לריו-הואן לשחק טיפש מאשר לקפטן אמריקה להתעורר אחרי 70 שנה קפוא.
במהלך היום הוא מתגלגל כמו גנן בסמטאות, אבל בלילה הוא עושה מתח בעמידה ישרה ומחדד סכינים, והקוראים מרגישים את האלימות והבדידות המסתתרות בו. אם מאט מורדוק מ'דרדוויל' היה עורך דין ביום ולוחם בלילה, ריו-הואן הוא טיפש ביום וסוכן בלילה.
המתנה שהעניקו לו תושבי השכונה... חום בלתי צפוי
תושבי השכונה מקבלים אותו לחלוטין כ'אחד משלהם'. הילד מהשכנה שמגדל את אחיו לבד, המבוגרים הישנים שמנסים לשמור על השכונה, והצעירים שרוצים לברוח מהשכונה. הם לא סומכים עליו, אבל ברגעים הנכונים הם אומרים "אבל הוא ילד טוב" ומגנים עליו.
כמו תושבי סאנגמון דונג ב'ענה 1988' שהגנו על דוק-סון, גם תושבי השכונה מקבלים את דונג-גו. בתחילה הם היו רק מטרות למשימה, אבל באיזשהו שלב הם הופכים ל'אנשים שצריך להגן עליהם' עבור ריו-הואן. זהו תיעוד של חום שלא ייכנס לדו"ח, אבל חקוק בגוף. כמו שליאון פגש את מתילדה ושחזר את האנושיות שלו, גם ריו-הואן מגלה את האדם בשם 'וון ריו-הואן' דרך תושבי השכונה.
שגרת החדירה השקטה מתערערת עם הופעתם של חברים מהיחידה 5446. יי האראנג, שהוטל עליו להיות כוכב על בדרום קוריאה, ויי האג'ין, צלף שמתחפש כמתאמן באיידול. שלושתם היו 'נשק שהוכשר למות למען המולדת', אבל התפקידים שלהם בדרום קוריאה הם חובב קומדיה, תלמיד תיכון בשכונה, וטיפש.
אם ה'אוונגרד' מתאגדים כדי להציל את העולם, הם מתאגדים כדי... לבשל נודלס. חוסר האיזון הקיצוני בין הכישרון למעמד יוצר את הקומדיה של תחילת הקומיקס. כששלושתם מתאגדים לשחק, זה נראה כמו סיטקום, כמו שלושת החברים מ'סנטרל פארק'. אבל הקוראים יודעים. הם יכולים לחזור בכל רגע למצב 'ג'ון וויק'.
ככל שהסיפור מתקדם, יש סימנים שהמצב הפוליטי בצפון והיחסים בין הצפון לדרום מתערערים. גם אם אין חדשות גדולות על המסך, הטון של הפקודות שמגיעות מצפון והדיאלוגים העקיפים משנים את האווירה. כמו שב'משחקי הכס' חוזרים ואומרים "החורף מגיע", גם בקומיקס חוזרים ואומרים "המצב השתנה".
בשלב הראשון, שבו המשימות היו ממוקדות בהסתתרות ובתצפית, מתחילים להופיע צללים של פקודות חיסול. מרגע זה ואילך, הבעות הפנים של ריו-הואן, האראנג והאג'ין משתנות. "היום שציפינו לו סוף סוף הגיע". כמו שב'אינצפשן' החלומות מתחילים להתמוטט, השגרה השקטה מתחילה להתמוטט בהדרגה.
ריו-הואן עומד בין זהותו למשימתו ומתחיל להיקרע. בצד אחד יש את תושבי השכונה שהקיבלו אותו, בצד השני יש את הפקודות של המולדת והממונים עליו, ובצד נוסף יש את האחריות לחברים שהגיעו איתו. אם פיטר פארקר מ'ספיידרמן' התלבט ואמר "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", ריו-הואן מתלבט ואומר "עם שקר גדול מגיעה תחושת אשם גדולה".
הקומיקס דוחף את הקונפליקט הזה עם אקשן מרהיב ועם קווים פסיכולוגיים מדויקים. מרדף על גג של שכונת עוני, קרב בסמטאות, קרב קרוב בחדר קטן, כל אלה מכילים את הדחיפות של סדרת 'בון' ואת תחושת המגע של הסצנה במסדרון מ'אולד בוי'. זה כל כך מתוחכם שלא ניתן להסיר את העיניים.
אבל בין הסצנות, יש קטעים שבהם ריו-הואן נזכר בצחוק של ילדים מהשכונה או ברגעים יומיומיים קטנים. יש תחושה שהאלימות והחום מושכים אותו לכיוונים שונים. אם בבאטמן מ'דארק נייט' נדרש לבחור בין "למות כגיבור או לחיות כרע", ריו-הואן נדרש לבחור בין "לחיות כסוכן או למות כאדם".
טרגדיה של הנעורים שמעבר לז'אנר
ככל שהסיפור מתקרב לסופו, 'בסודיות' מתרחקת בהדרגה מהיותה סיפור ריגול פשוט. איך גודלה יחידת 5446, מי הפך אותם ל'מפלצות', ואיך חיי האנשים שנושמים במקום הנמוך ביותר מתנגשים עם הסערות הפוליטיות והאידיאולוגיות, כל אלה מתגלים יותר ויותר.
אם 'ג'רני של מתכת' הראה את הטירוף של מלחמת וייטנאם, 'בסודיות' מראה את הטירוף של החלוקה. אני לא אגלה מה הבחירות שהן עושות בסוף, ומה ההשפעה של הבחירות הללו. הסצנה האחרונה של היצירה היא משהו שצריך להגיע אליו על ידי דפדוף בעמודים, כמו הפתעה ב'סיקס סנס'.
מה שמעניין ב'בסודיות' הוא שהיא מצליחה לשלב את כל הז'אנרים הללו ולבסוף להגיע לסיפור אנושי. אם נסתכל על המבנה, זהו סיפור ריגול, סיפור ריגול, אקשן, התבגרות, וסיפור על חלוקה שכולם מתערבבים יחד. יש כאן את האקשן של 'קינגסמן', את הקונפליקט הזהות של סדרת 'בון', את הרגשות של סדרת 'ענה', ואת בעיות המעמד של 'פרזיטים'.
אבל הקומיקס לא נוטה לאף אחד מהם לחלוטין. בתחילה הוא מתנהל בקצב קומדיה קפדני. ריו-הואן, שמכה את ראשו בעמוד חשמל בכוונה כדי להיראות טיפש, ומנסה לזכות באהבת הסבתות בשכונה עם תנועות מוגזמות, גורם לקוראים לצחוק כמו שהם צוחקים מ'מיסטר בין'.
אבל בהדרגה, מתחילים לראות כמה הוא חותך את כבודו וזהותו כדי לשמור על הצחוק הזה. אותה סצנה נראית כקומדיה בחלק הראשון וכטרגדיה בחלק השני, וזהו המאפיין הגדול ביותר של היצירה. אם 'ג'וקר' ערבב צחוק וטירוף, 'בסודיות' מערבבת צחוק ועצב.
העיצוב של הדואליות של הדמויות הוא חזק. ריו-הואן הוא "חייל שהכין את עצמו למות למען המולדת" וגם "צעיר טוב שעושה שליחויות ומקבל נזיפות מהמבוגרים בשכונה". אף אחד מהם אינו שקרי. כמו שלא ניתן לדעת מי מבין 'ברוס וויין' ו'באטמן' הוא האמיתי, כך גם לא ניתן לדעת מי מבין 'וון ריו-הואן' ו'פאנג דונג-גו' הוא האמיתי. לכן הוא לא מצליח להגדיר את עצמו עד הסוף.
האראנג והאג'ין הם גם סוכנים, אבל הם גם דמויות שמעריצות את עולם הבידור והנוער הרגיל. עבורם, עולם הדרמה, המוזיקה והאיידולים בדרום קוריאה אינו רק אמצעי הסוואה, אלא עולם שהם נמשכים אליו באמת. כמו שלי ג'ונג-יוק מ'אהבה בלתי צפויה' היה סקרן לגבי התרבות הדרום קוריאנית, גם הם נופלים לתוך התרבות הזו. הדואליות הזו היא גם הפנים של הנעורים שמתבזבזים על ידי מערכת החלוקה.
הם אומנו למען אידיאולוגיה, אבל מה שהם מחזיקים בליבם הוא משהו אחר, וזה מה שנותן ליצירה הזו תחושה של בדידות. כמו ווינסטון מ'1984' שחי תחת המעקב של האח הגדול, גם הם חיים תחת המעקב של המולדת. ההבדל הוא שווינסטון התנגד, והם... נדרשים לבחור.
האיור והבימוי מנצלים היטב את היתרונות של פורמט הקומיקס. בקטעי קומדיה רפויים יש הבעות מוגזמות, רקעים פשוטים, ועיצוב דמויות עגלגל, אבל בסצנות אקשן ובשיאי רגש משתמשים בקווים כבדים ומדויקים. כמו ש'וואן פיס' מתנדנד בין קומדיה לרצינות, גם הקומיקס הזה עובר בחופשיות בין קומדיה לטרגדיה.
באמצעות מבנה של גלילה אנכית, כאשר הגוף מתגלגל במדרגות צרות, או קופץ מהגג אל הקרקע, הקוראים חשים את הנפילה של הדמות יחד עם אצבעותיהם המגללות את המסך. אם 'ספיידרמן: יקום חדש' מחדש את המדיה האנימטיבית, 'בסודיות' מחדש את האקשן בקומיקס.
בזכות הצבעים המופקים בשחור ולבן עם צבעים מועטים, החושך של הסמטאות והבדידות של הדמויות מועברים בצורה חזקה יותר. זה מזכיר את האסתטיקה של 'עיר החטאים' או '300'.
לא סיפור ריגול רגיל אלא 'סיפור ריגול יומיומי'
אם אתם אוהבים סיפורי ריגול כמו סדרת 'בון' או 'קינגסמן' אבל נמאס לכם מסיפורי ריגול דומים, 'בסודיות' תהיה רעננה מאוד. הקומיקס הזה מציג יותר את חדרי הישיבות של סוכנויות המידע או בסיסים סודיים, מאשר את חדרי הרחצה והשוק של השכונה.
במקום יריות ורעשים של פיצוצים, קודם כל נשמעת צליל של תליית כביסה ובישול נודלס. אם אתם אוהבים את הרגע שבו פקודות אכזריות נופלות באמצע שגרה יומיומית, אז היצירה הזו תתאים לכם. אם אהבתם את הסצנה שבה שגרת החיים הרגילה נפרצת באלימות ב'אין מקום לזקנים', גם את הקומיקס הזה תאהבו.
בנוסף, זהו סיפור שמומלץ למי שרוצה להרגיש את בעיות החלוקה והאידיאולוגיה דרך הבעות הפנים והחיים של אנשים, ולא בצורה כבדה ומלומדת. 'בסודיות' מציגה את צפון ודרום קוריאה לא כ'מדינות שמופיעות בחדשות', אלא כ'עולמות של אנשים שאוכלים ועובדים'. כמו ש'ענה 1988' ציירה את 1988 כסיפור של אנשים, גם הקומיקס הזה מצייר את החלוקה כסיפור של אנשים.
רק לראות את הנעורים אילו בחירות נדרשים מהם ומה הם מאבדים, מביא את המילה חלוקה קרוב יותר.
לבסוף, אני רוצה להמליץ על הקומיקס הזה למי שמרגיש שהוא תמיד מתנדנד בין 'האני האמיתי' ל'אני המופיע'. אם אי פעם הרגשתם שאתם לובשים מסכות שונות בעבודה, במשפחה, ובפני חברים, אז דמותו של וון ריו-הואן עם מסכת הטיפש לא תיראה לכם כמו סיפור של מישהו אחר.
כמו ש'ראלף המכה' אמר "אני רשע, אבל אני לא רע", גם ריו-הואן עשוי לומר "אני סוכן, אבל אני לא רשע". כשאתם עוקבים אחרי הסיפור עד הסוף, אולי תשאלו את עצמכם פעם אחת: "למה אני חי כך, תחת פקודות של מי, ומה אני באמת רוצה לשמור?"
אם השאלה הזו קצת כואבת ומוזרה, אבל אתם רוצים להתמודד איתה ישירות, 'בסודיות' תהיה קומיקס שיישאר בלבכם זמן רב. וכשאתם רואים מישהו ברחוב גורר סנדלים, אולי תחשבו שהוא גם לובש מסכה. כמו כולנו, חיים קצת, בסודיות, בגדולה.
בזכות הפופולריות הגדולה, 'בסודיות' הפכה גם לסרט ב-2013 עם קים סו-היון, פארק קי-הונג וי היון-וו בתפקידים הראשיים. הקומיקס והסרט נזכרים כיצירות שמתרגמות את הטרגדיה של החלוקה לשפת הנעורים. ועכשיו, מישהו עדיין קורא את הקומיקס הזה ומקבל את האומץ להוריד את המסכה שהוא חבש.
