האנליזה של אסון שעולה על הזמן 'הסרט מנטה'

כיסאות קמפינג מפוזרים ליד נהר סמוך למסילה. חברי מועדון נפגשים שוב לאחר 20 שנה כדי לשתף זיכרונות ישנים. כוסות אלכוהול עוברות מיד ליד, וברקע נשמעת מוזיקה ישנה, ברגע זה נכנס אדם לבוש בחליפה מרופטת, מתנדנד לתוך הקבוצה. קים יונג-הו (סול קיונג-גו). חברים שהיו לוחצים על כפתור המצלמה יחד מזהים אותו. אך המראה של האיש הזה עכשיו נראה כאילו הוא מראה את המילים 'החיים מתפרקים לרסיסים'. הוא פתאום דוחף אנשים ומקפץ על המסילה. בעודו רואה את האורות המגיעים מרחוק, יונג-הו זועק לשמיים.

צעקות, צפירות, ורעש של מפלצת ברזל מתקרבת. הסרט 'מנטה' מתחיל כך, מתוך אסון נואש של אדם אחד, ולאחר מכן מבצע ניסוי נועז שלא נראה בהיסטוריה של הקולנוע. הוא הופך את גלגלי הזמן לאחור.

במקום שבו רכבת עברה, הזמן זורם אחורה לשלוש שנים. באביב 1996, יונג-הו, איש מכירות בחברה קטנה, מתמודד בקושי. הוא חוזר על עצמו בין הגעה לעבודה וחזרה הביתה, אך עיניו כבר דומות לנורה פלורסנטית כבויה. הקשר עם אשתו למעשה הסתיים, והוא לא מהסס להטריד עובדת במשרד. כשצעקות בלתי נשלטות פורצות במהלך ארוחת חברה, והכעס המוגזם שלו גורם לסובבים להרגיש לא נעים, אפשר להגדיר את יונג-הו בתקופה זו כרגש בלתי נשלט. הצופים מתחילים לשאול את עצמם: 'האם האיש הזה היה מפלצת מלידה?'

שוב נשמעת רכבת, והזמן מחליק לאחור לאביב 1994. זו תקופה שבה סערת ספקולציות נדל"ן כיסתה את המדינה. יונג-הו מרוויח מעט כסף ומתגאה בפני חבריו, אך בקולו יש תחושת ריקנות מוזרה. כאשר עסקאות הנדל"ן מתבלות והוא מתנגש עם לקוחות, הוא הופך לאדם חד יותר ותוקפני יותר. הוא עדיין לא התמוטט לחלוטין, אך בתוכו כבר יש סדקים בכל מקום. השאלה המרכזית היא: מאיפה מתחילים הסדקים הללו?

בשנת 1987, הוא הסיר את המדים אך עדיין נמצא במרכז מערכת אלימות המדינה, קצין המשטרה קים יונג-הו. באותה שנה, כאשר קריאות הדמוקרטיה כיסו את הרחובות, הוא מתמודד עם פעילי סטודנטים בחדר חקירות. הוא עולה על השולחן ומביט עליהם מלמעלה, ובין עמיתיו שמבצעים עינויים והכות את החשודים, יונג-הו הפך להיות התוקפן 'המסור ביותר'. צינור ברזל מבריק באור הנורה, טיפות דם על גב היד, ופנים של חשוד קשורות. סצנות אלו מראות כמה הוא היה 'סמל הכוח הציבורי'. אך גם כשישב בבית עם אשתו לאחר העבודה, הוא לא מצליח לפתוח את פיו. במקום זאת, השתיקה, הכעס הפתאומי, והזעם הפתאומי הופכים לשפת הרגש שלו.

הזמן שוב עולה לאחור. באביב 1984, יונג-הו, שוטר חדש עם תג. הצעיר המבולבל והלא בטוח מתמודד עם שיטות גסות של המדריכים שלו. אך הוא לומד במהירות שעליו להסתגל כדי לשרוד בארגון הזה. אם הוא יסרב לאלימות, הוא יהפוך למטרה. בתוך תרבות ארגונית שבה פקודות ולחץ על תוצאות מתערבבים, יונג-הו מתפתח לשוטר 'טוב'. מאז הוא מנתק את רגשותיו כדי להגן על עצמו, והופך למכונה שמבצעת פקודות בלבד.

אך שורש כל הטרגדיות מתגלה שוב עם קול רכבת. במאי 1980, יונג-הו, חייל שהוקצה לעיר זרה. בתוך הכאוס של עימות עם המפגינים, הוא לוחץ בטעות על ההדק ומקבל את חייה של נערה אחת. הרגע הזה חקוק במוחו כצלקת בלתי נמנעת. ריח מנטה מתפזר מקצה הקנה, דם ודמעות ואור שמש מתערבבים בזיכרון. לאחר האירוע הזה, הוא לא יכול לשוב להיות 'יונג-הו הקודם'.

בנקודת הסיום של הסרט, הזמן סוף סוף מגיע לאביב 1979. יונג-הו, תלמיד כיתה י"ב, לא חייל, לא שוטר ולא עובד משרד, מחזיק במצלמה ליד הנהר. זהו יום טיול של מועדון הצילום. שם, נערה לבושה בשמלה לבנה, יון סון-ים (מון סו-רי), מחייכת אליו בביישנות. יונג-הו מעביר לה את המצלמה באי נוחות, וסון-ים שולפת סוכריית מנטה מכיסו ומניחה אותה בידו. באותו רגע, נפתחה אפשרות אינסופית בין השניים. אך הצופים כבר יודעים. שהנער הזה בסופו של דבר יזעק על המסילה "אני רוצה לחזור". הסרט מתבונן בעקשנות על הפער הזה. פרטי הסיום יישארו בידיהם של הצופים לבדוק. מה שחשוב הוא שהזמן הזה שזורם לאחור יוצר משקל בלבבות שלנו.

הזמן של העבר שהחזיק את חייך

הסרט הזה בנוי משבעה פרקים המתקדמים מ-1999 ל-1979. כל פרק נושא כותרת פואטית כמו 'אביב, הדרך הביתה', ומתחלף עם הצליל של רכבת מתקרבת. בזכות המבנה הזה, אנו מקבלים מבט של חוקר, שבו אנו פוגשים את התוצאה ההרסנית קודם, ולאחר מכן עוקבים אחורה אחרי הסיבות. כמו בסדרת CSI, שבה אנו רואים את זירת הפשע לפני שמחזירים את ה-CCTV, אנו מגלים מדוע יונג-הו הפך לאדם כל כך רשע ואלים, ובאיזה שלב הוא חצה את הקו הבלתי הפיך.

ככל שהזמן עולה לאחור, גם גוון התמונה מתבהר בעדינות, והבעות הפנים של הדמויות מתרככות. יונג-הו של סוף שנות ה-90 הוא עובד משרד הרוס, גרוש, ספקולנט כושל, תמיד מלא בכעס ועייפות. יונג-הו של שנות ה-80 הוא חלק ממכונת אלימות של המדינה. אך יונג-הו של 79 הוא בעל מבט שקוף וחיוך לא בטוח. הבמאי לי צ'אנג-דונג לא מפשט את הפנימיות של האדם דרך המבנה ההדרגתי הזה. הוא מדגיש את העובדה שכולנו היינו פעם ילדים שאהבו מישהו וחלמו על צילום, על ידי הצבת סצנות היפות ביותר מיד לאחר הסצנות הקשות ביותר. כמו באגדה אכזרית.

הדמות של יונג-הו היא גם פרטית וגם אלגוריה של 20 שנה בהיסטוריה המודרנית של קוריאה. המסלול שלו מהנעורים של 79, לחיילי הממשל הצבאי של 80, לקצין המשטרה של 87, ולעובד משרד במערכת הניאו-ליברלית של שנות ה-90, חופף בדיוק עם הטראומה הקולקטיבית שעברה החברה הקוריאנית. יונג-הו הוא קורבן של התקופה וגם תוקפן. הוא רמס את חייהם של אחרים כקצין צבאי וכחוקר, וזיכרון האלימות הזו בסופו של דבר הורס את עצמו. הסרט לא נמנע מהדו-ערכיות הזו, אלא מתבונן בה ישירות. הוא לא רק מבקר את המוסריות של 'אדם רע', אלא גם מביא את המוסדות והתקופה שייצרו אנשים כאלה למשפט.

הכותרת 'מנטה' חודרת ללב עוד יותר. מנטה היא הסוכרייה הקטנה והלבנה שסון-ים נתנה ליונג-הו, והיא ריח האהבה הראשונה והאשם שהוא נושא כל חייו. כמו התחושה הקרה והמתוקה של המנטה, הזיכרון הזה מכאיב את ליבו ומזכיר לו שוב ושוב את העבר הבלתי הפיך. בסרט, המנטה מופיעה לפעמים באדישות, אך עבור הצופים היא פועלת כמו סוג של אזעקה אדומה. זהו סימן לכך שעוד בחירה בלתי הפיכה תתרחש בקרוב.

היצירה המופתית של 'המאסטר' לי צ'אנג-דונג

הבימוי משלב את הריאליזם הקר הייחודי של לי צ'אנג-דונג עם סמלים מדויקים. במקום לגרור את הדמויות לאורך זמן רב, הקצב של העריכה חותך בחדות לאחר שמציג את מה שצריך. במיוחד בחדר החקירות, במשאית צבאית, ובסצנות על המסילה, המצלמה כמעט קבועה ומקפיאה את הדמויות. העומס של ייאוש ואלימות ללא מוצא נחרת בזיכרון הצופים. לעומת זאת, בסצנות צילום ליד הנהר או במפגשי המועדון, המצלמה זזה בצורה גמישה ומשתמשת באור טבעי כדי להחיות את האוויר של הנעורים. גם באותו מקום, בכל תקופה יש אור וצליל שונים במעט, מה שמאפשר לצופים לחוש את מרקם הזמן בכל גופם.

המשחק של סול קיונג-גו הוא עמוד התווך שהפך את הסרט הזה לאבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע הקוריאני. שחקן אחד עובר מתפקיד של אדם הרוס בשנות ה-40 שלו לתפקיד של צעיר בן 20, תהליך שהוא משכנע לא באמצעות איפור או אפקטים מיוחדים, אלא באמצעות הגוף, הקול, ומשקל המבט. יונג-הו של 99 הוא אדם עם כתפיים שמוטות והליכה כבדה, בכל מילה יש תחושת ייאוש. כאשר הוא מכה סטודנט בחדר החקירות, עיניו כבר לא רואות אדם. לעומת זאת, יונג-הו של 79 מדבר בצורה לא בטוחה, ולא מצליח להסתכל בעיניים של מישהו שהוא אוהב. זהו ספקטרום שקשה להאמין שהוא מאותו שחקן. זה נראה כאילו שלושה שחקנים שונים שיחקו ברצף. יון סון-ים, ששיחקה את סון-ים, לא מופיעה הרבה, אך היא מקור הליריות הקרירה שמקיפה את הסרט כולו. החיוך שלה והקול הרועד שלה נחרטים גם בזיכרון הצופים כסוג של אהבה ראשונה.

השאלות הפוליטיות והחברתיות שהסרט מעלה הן ברורות. האלימות שמפעילים החיילים, השוטרים, המנהלים והעמיתים תמיד עטופה במעטפת של 'פקודה' ו'עבודה'. יונג-הו היה יכול לבחור בכל רגע, אך הוא גם אדם שלא בחר. כאשר הוא עומד על השולחן ומביט על החשוד מלמעלה, כאשר הוא מחזיק רובה במשאית הצבאית ומזיע, כאשר הוא נגרר למפגש עם המנהל ומחייך חיוך לא ברור, הוא לאט לאט מוותר על עצמו. הסרט מוכיח, דרך המבנה ההפוך של הזמן, שסכום הוויתורים הללו מתפוצץ בסופו של דבר בצעקה על המסילה.

הסיבה שהיצירה הזו אהובה במשך עשרות שנים היא שהיא לא משאירה רק ריקנות פשוטה בתוך הטרגדיה. כמובן שהיא רחוקה שנות אור מסוף טוב. אך הזמן שמתקדם לאחור ומגיע בסופו של דבר לנעורים ליד הנהר, מעלה שאלה מוזרה בפני הצופים. אם הצעיר הזה היה נולד בעידן אחר, או אם היה יכול לעשות בחירה אחרת, האם חייו היו משתנים? הסרט לא נותן תשובות קלות. במקום זאת, הוא заставляет את הצופים לחשוב על התקופה והבחירות שעשו. במהלך התהליך, שאלות כמו 'האם יש בי יונג-הו קטן?' ו'אם הייתי בוחר בדרך אחרת באותו צומת, מה הייתי היום?' עולות לאט.

אם אתה רוצה לראות את האמת הטמונה בלב

עבור צופים שהתרגלו לבידור קל ולעלילה מהירה, 'מנטה' עשוי להיות קצת קשה בהתחלה. זה לא מבנה שבו מתרחשת תאונה ואחריה הסברים, אלא מראה את התוצאה ההרסנית ואז מנתח לאט את הסיבות, מה שדורש ריכוז. אך אם אתה רוצה לראות כיצד אדם מתמוטט עם הזמן, מה הוא מאבד ומה הוא לא מצליח לשחרר, סרט כזה הוא נדיר.

עבור מי שרוצה לחוש את ההיסטוריה המודרנית של קוריאה בשנות ה-80 וה-90 לא דרך קליפים חדשות או ספרי לימוד אלא דרך חום הרגש, היצירה הזו תהיה חוויה עזה. המילים כמו חיילים, מפגינים, חדרי חקירות, ומפגשי חברה לא נשארות מושגים מופשטים אלא חיות בזיכרון של אדם אחד. גם לדורות שלא חוו את התקופה הזו יש הזדמנות להבין מדוע ההורים שלהם נראו כל כך חזקים אך היו פגומים במקומות מסוימים.

אם אתה אוהב להיכנס לעמקי הרגשות של הדמויות, יהיה קשה לקום מהמקום גם לאחר שהקרדיטים עלו. השמש ליד הנהר, האבק על המסילה, וריח המנטה בפה יישארו להסתובב זמן רב. 'מנטה' בסופו של דבר אומר את זה. לכולנו היה רגע שבו רצינו לצעוק "אני רוצה לחזור". אך אם יש סרט שנותן הזדמנות להסתכל שוב על חייך ועל התקופה שלך לפני שאתה יוצא למסילה, זה הסרט הזה.