כיסאות קמפינג מפוזרים ליד נהר סמוך למסילה. חברי מועדון נפגשים לאחר 20 שנה כדי לשתף זיכרונות ישנים. כוסות אלכוהול מתחלפות ומוזיקה ישנה מתחילה להתנגן, ברגע זה, גבר לבוש בחליפה מרופטת מתנדנד ונכנס לתוך הקבוצה. קים יונג-הו (סול קיונג-גו). חברים שהיו לוחצים על כפתור המצלמה יחד מזהים אותו. אבל המראה של הגבר הזה עכשיו נראה כאילו הוא מראה את המילים 'החיים מתפרקים לרסיסים'. הוא פתאום דוחף אנשים ומקפץ למסילה. בזמן שמנורת ראש מתקרבת מרחוק, יונג-הו זועק לשמיים.
צעקות, צפירות, ורעש של מפלצת ברזל מתקרבת. הסרט 'מנטה' מתחיל כך באסון המוחלט של גבר אחד, ולאחר מכן מבצע ניסוי נועז שלא נראה בהיסטוריה של הקולנוע. הוא הופך את גלגלי הזמן לאחור.
במקום שבו רכבת עברה, הזמן זורם אחורה לשלוש שנים. באביב 1996, יונג-הו, איש מכירות בחברה קטנה, מתמודד בקושי. הוא חוזר על שגרת העבודה, אך עיניו כבר דומות לנורה פלורסנטית כבויה. הקשר עם אשתו למעשה הסתיים, והוא לא מהסס להטריד עובדת במשרד. כאשר הוא פולט קללות במהלך ארוחת חברה, הכעס המוגזם שלו גורם לאנשים סביבו להרגיש לא נעים. ההגדרה של יונג-הו בתקופה הזו היא רגש בלתי נשלט. הצופים מתחילים לשאול את עצמם: 'האם האיש הזה היה מפלצת מלידה?'
שוב נשמעת רכבת, והזמן מחליק לאחור לאביב 1994. זו תקופה שבה סערת ספקולציות נדל"ן כיסתה את המדינה. יונג-הו מרוויח קצת כסף ומתגאה בפני חבריו, אך בקולו יש תחושת ריקנות מוזרה. כאשר עסקאות הנדל"ן מסתבכות והוא מתנגש עם לקוחות, הוא הופך לאדם חד יותר ותוקפני יותר. הוא עדיין לא התמוטט לחלוטין, אך בתוכו כבר יש סדקים בכל מקום. השאלה המרכזית היא: מאיפה מתחילים הסדקים הללו?
בשנת 1987, הוא הסיר את המדים אך עדיין נמצא במרכז מערכת אלימות המדינה, קים יונג-הו. באותה שנה, כאשר קריאות הדמוקרטיה כיסו את הרחובות, הוא מתמודד עם פעילי סטודנטים בחדר חקירות. הוא עולה על השולחן ומביט עליהם מלמעלה, ובין עמיתיו שמבצעים עינויים והכות את החשודים, יונג-הו הפך להיות התוקפן 'המסור ביותר'. צינור ברזל מבריק באור הנורה, טיפות דם על גב היד, ופנים של חשוד קשורות. סצנות אלו מראות כמה הוא היה 'סמל של כוח ציבורי'. אך גם כאשר הוא יושב בבית עם אשתו לאחר העבודה, הוא לא מצליח לפתוח את פיו. במקום זאת, השתיקה, הכעס הפתאומי, והזעם הפתאומי הופכים לשפת הרגש שלו.
הזמן שוב עולה לאחור. באביב 1984, יונג-הו, שוטר צעיר עם תג שוטר. הצעיר המבולבל והלא בטוח מתמודד עם השיטות הקשוחות של המדריכים שלו. אך הוא לומד במהירות שעליו להסתגל כדי לשרוד בארגון הזה. אם הוא יסרב לאלימות, הוא יהפוך למטרה. בתוך תרבות הארגון המערבבת פקודות ולחץ על תוצאות, יונג-הו מתפתח לשוטר 'טוב'. מאז הוא מנתק את רגשותיו כדי להגן על עצמו, והופך למכונה שמבצעת פקודות בלבד.
אך שורש כל הטרגדיות הללו מתגלה שוב עם קול רכבת נוסף. במאי 1980, יונג-הו, חייל שהוקצה לעיר זרה. בתוך הכאוס של עימות עם המפגינים, הוא לוחץ בטעות על ההדק ומקבל את חייה של נערה אחת. הרגע הזה חקוק במוחו כצלקת בלתי נמנעת. ריח מנטה מתפזר מקצה הקנה, דם ודמעות ואור שמש מתערבבים בזיכרון. לאחר האירוע הזה, הוא לא יכול לחזור להיות 'יונג-הו הקודם'.
בנקודת הסיום של הסרט, הזמן סוף סוף מגיע לאביב 1979. יונג-הו, תלמיד תיכון שאינו חייל, שוטר או עובד משרד, מחזיק במצלמה ליד הנהר. זהו יום טיול של מועדון הצילום. שם, נערה לבושה בשמלה לבנה, יון סון-ים (מון סו-רי), מחייכת אליו בביישנות. יונג-הו מעביר לה את המצלמה באי נוחות, וסון-ים שולפת סוכריית מנטה מכיסו ומניחה אותה בידו. באותו רגע, נפתחה אפשרות אינסופית בין השניים. אך הצופים כבר יודעים. שהנער הזה בסופו של דבר יזעק על המסילה "אני רוצה לחזור". הסרט מתבונן בעקשנות על הפער הזה. פרטי הסיום יישארו בידיהם של הצופים לבדוק. מה שחשוב הוא שהזמן הזה שזורם לאחור יוצר משקל בלב שלנו.
הזמן של העבר שהחזיק את חייך
הסרט הזה בנוי משבעה פרקים המתקדמים מ-1999 ל-1979. כל פרק נושא כותרת פואטית כמו 'אביב, הדרך הביתה', ומתחלף עם הצליל של רכבת מתקרבת. בזכות המבנה הזה, אנו מקבלים מבט של חוקר, שבו אנו מתמודדים עם תוצר הרסני לחלוטין לפני שאנחנו עוקבים אחר הסיבות שלו בסדר כרונולוגי. כמו בסדרת CSI, שבה אנו רואים את זירת הפשע לפני שאנחנו חוזרים על ה-CCTV, אנו מגלים מדוע יונג-הו הפך לאדם כל כך רשע ואלים, ובאיזה שלב הוא חצה את הקו הבלתי הפיך.
ככל שהזמן עולה לאחור, גם גוון התמונה מתבהר בעדינות, והבעות הפנים של הדמויות מתרככות. יונג-הו של סוף שנות ה-90 הוא עובד משרד הרוס, גרוש, ספקולנט כושל, תמיד מלא בכעס ועייפות. יונג-הו של שנות ה-80 הוא חלק ממכונת אלימות של המדינה. אך יונג-הו של 79 הוא בעל מבט שקוף וחיוך לא בטוח. הבמאי לי צ'אנג-דונג לא פוסק לפשט את הפנימיות של האדם דרך המבנה ההדרגתי הזה. הוא מדגיש את העובדה שכולנו היינו פעם מישהו שאהב, נער שחלם תוך כדי צילום, על ידי הצבת את הסצנות היפות ביותר מיד לאחר הסצנות הקשות ביותר. כמו באגדה אכזרית.
הדמות של יונג-הו היא גם פרטית וגם אלגוריה של 20 שנה בהיסטוריה המודרנית של קוריאה. המסלול שלו מהנעורים של 79, לחיילי הממשל הצבאי של 80, לשוטר של 87, ולעובד משרד במערכת הניאו-ליברלית של שנות ה-90, חופף בדיוק עם הטראומה הקולקטיבית שעברה החברה הקוריאנית. יונג-הו הוא קורבן של התקופה וגם תוקפן. הוא רמס את חייהם של אחרים בתור חייל ובתור חוקר, וזיכרון האלימות הזו בסופו של דבר הורס אותו. הסרט לא נמנע מהדואליות הזו, אלא מתבונן בה ישירות. הוא לא רק מבקר את המוסריות של 'אדם רע', אלא גם מביא את המוסדות והתקופה שייצרו אנשים כאלה למשפט.
הכותרת 'מנטה' חודרת ללב עוד יותר. מנטה היא הסוכרייה הקטנה והלבנה שסון-ים נתנה ליונג-הו, והיא ריח האהבה הראשונה והרגשות האשמה שהוא יישא כל חייו. כמו התחושה הקרה והמתוקה של מנטה, הזיכרון הזה גורם ללב שלו להרגיש כאב, ובו בזמן מזכיר לו את העבר הבלתי הפיך. בסרט, מנטה מופיעה לפעמים באדישות, אך עבור הצופים היא פועלת כמו סוג של אור אזהרה. זהו סימן לכך שבקרוב תתרחש עוד בחירה בלתי הפיכה.
היצירה המופתית של 'המאסטר' לי צ'אנג-דונג
הבימוי משלב את הריאליזם הקר הייחודי של לי צ'אנג-דונג עם סמלים מדויקים. במקום לגרור את הדמויות לאורך זמן רב, הקצב של העריכה חותך בצורה חדה לאחר שמציגים את מה שצריך. במיוחד בסצנות בחדר החקירות, במשאית צבאית, ובסצנות על המסילה, המצלמה כמעט קבועה ומקפיאה את הדמויות. העוצמה של ייאוש ואלימות ללא מוצא נחרתת על רשתית העין של הצופים. לעומת זאת, בסצנות צילום ליד הנהר או במפגשי המועדון, המצלמה נעה בצורה גמישה ומשתמשת באור טבעי כדי להחיות את האוויר של הנעורים. גם באותו מקום, בכל תקופה יש אור וצליל שונים במעט, מה שמאפשר לצופים לחוות את מרקם הזמן בכל גופם.
המשחק של סול קיונג-גו הוא עמוד התווך שהפך את הסרט הזה לאבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע הקוריאני. שחקן אחד עובר מתפקיד של אדם בן 40 הרוס לתפקיד של צעיר בן 20, תהליך שהוא משכנע בעזרת הגוף, הקול, ומשקל המבט, ולא באמצעות איפור או אפקטים מיוחדים. יונג-הו של 99 הוא אדם עם כתפיים שמוטות והליכה כבדה, בכל משפט יש תחושת ייאוש. כאשר הוא מכה תלמיד בחדר החקירות, עיניו כבר לא רואות בני אדם. לעומת זאת, יונג-הו של 79 מדבר בצורה לא בטוחה, ולא מצליח להסתכל בעיניים של מישהו שהוא אוהב. זהו ספקטרום שקשה להאמין שהוא מאותו שחקן. זה נראה כאילו שלושה שחקנים שונים שיחקו ברצף. יון סון-ים, ששיחקה את סון-ים, לא מופיעה הרבה, אך היא מקור הקור של הליריות שמקיפה את הסרט. החיוך שלה והקול הרועד שלה נחרטים בזיכרון הצופים כמו אהבה ראשונה.
השאלות הפוליטיות והחברתיות שהסרט מעלה הן ברורות. האלימות שמופעלת על ידי חיילים, שוטרים, מנהלי חברות ועמיתים תמיד עטופה במעטפת של 'פקודה' ו'עבודה'. יונג-הו היה יכול לבחור בכל רגע, אך הוא גם אדם שלא בחר. כאשר הוא עומד על השולחן ומביט על החשוד מלמעלה, כאשר הוא מחזיק רובה במשאית צבאית, וכאשר הוא נגרר למפגש עם המנהל ומחייך חיוך לא ברור, הוא מוותר על עצמו לאט לאט. הסרט מוכיח שהסכום המצטבר של הוויתורים הללו מתפוצץ בסופו של דבר בצעקה על המסילה, דרך מבנה הזמן ההפוך.
הסיבה לכך שהיצירה הזו אהובה במשך עשרות שנים היא שהיא לא משאירה רק ריקנות פשוטה בתוך הטרגדיה. כמובן שהיא רחוקה שנות אור מ'סוף טוב'. אך כאשר הזמן זורם לאחור ומגיע לנעורים על שפת הנהר, הסרט מעלה שאלה מוזרה לצופים. אם הצעיר הזה היה נולד בעידן אחר, או אם היה יכול לעשות בחירה אחרת, האם חייו היו משתנים? הסרט לא נותן תשובות קלות. במקום זאת, הוא заставляет את הצופים לחשוב על התקופה והבחירות שעשו. במהלך התהליך, שאלות כמו 'האם יש בי יונג-הו קטן?' ו'אם הייתי בוחר בדרך אחרת באותו צומת, מה הייתי היום?' עולות.
אם אתה רוצה לראות את האמת הטמונה בלב
עבור צופים שהתרגלו לבידור קל ולעלילה מהירה, 'מנטה' עשוי להיות קצת קשה בהתחלה. זה לא מבנה שבו מתרחשת תאונה ואחריה מגיעות הסברים, אלא מראה תוצר הרסני לאחר מכן מנתח לאט את הסיבות, מה שדורש ריכוז. אך אם אתה רוצה לראות כיצד אדם מתמוטט עם הזמן, מה הוא מאבד ומה הוא לא מצליח לשחרר, סרט כזה הוא נדיר.
עבור מי שרוצה לחוות את ההיסטוריה המודרנית של קוריאה בשנות ה-80 וה-90 לא דרך קליפים חדשות או ספרי לימוד אלא דרך חום הרגש, היצירה הזו תהיה חוויה עוצמתית. המילים כמו חיילי ממשל צבאי, מפגינים, חדרי חקירות, ומפגשי חברה לא נשמעות כמושגים מופשטים אלא חיות בזיכרון של אדם אחד. גם לדורות שלא חוו את התקופה הזו, היא מספקת רמזים להבין מדוע ההורים שלהם נראו כל כך חזקים אך גם עם סדקים כלשהם.
אם אתה אוהב להיכנס לעמקי הרגשות של הדמויות, יהיה קשה לקום מהמקום גם לאחר שהקרדיטים עולים. אור השמש ליד הנהר, האבק על המסילה, וריח המנטה בפה יישארו איתך זמן רב. 'מנטה' בסופו של דבר אומר את זה. לכולנו היה רגע שבו רצינו לצעוק "אני רוצה לחזור". אך אם יש סרט שנותן הזדמנות להסתכל שוב על חייך ועידן שלך לפני שאתה יוצא למסילה, זה הסרט הזה.
