כאשר המצלמה נכנסת לסמטה, אופניים מוטלות בסמטה צרה, ושמש החורף זורחת על מזרנים חשמליים המיובשים בכל בית. הדרמה של tvN 'ענה לי 1988' לוקחת אותנו בדיוק לאותה סמטה, במרכז סוונגמון. כמו שעוברים דרך הרציף 9 ו-3/4 של 'הארי פוטר', אנחנו יוצאים למסע בזמן מ-2015 ל-1988. אלא שזה לא קסם, אלא זיכרון והזדהות שמובילים אותנו.
הדמות האמיתית של הדרמה הזו אינה דמות מסוימת, אלא הזמן של 1988 והקהילה בסמטה עצמה. סביב ביתה של דוקסון, חמש משפחות מחוברות זו לזו - משפחת סונגיון, משפחת סונו, משפחת ג'ונגוואן ומשפחת דונגיונג. כמו בית הקפה של סנטרל פארק ב'חברים', הסמטה הזו היא המקום שבו כל הסיפורים מתחילים ומסתיימים. בין זה, חמשת החברים נעים כמו רוח. דוקסון (היירי), טק (פארק בוגום), ג'ונגוואן (לי ג'ון-יול), סונו (קו קיונג-פי), ודונגיונג (לי דונג-הווי) הם חמשת הנערים והנערות, תערובת של תלמידי תיכון ושחקני ג'ונגי, שמייצגים את פני הנעורים הרגילים של התקופה.
אם מסתכלים רק על הסיפור החיצוני של הפרקים, זה קרוב לדרמה יומיומית. הם נכשלו במבחן, מחליפים אוכל בארוחת צהריים, מתמודדים עם סיפורים ברדיו, ובחורף אוכלים בטטות קלופות על גחלים. זה נראה כמו חיי יום-יום שאין בהם דבר מיוחד, כמו 'משפחת סימפסון' או 'משפחה מודרנית'.
אבל 'ענה לי 1988' מניחה את האירוע הלאומי העצום של אולימפיאדת 88 על חיי היום-יום. כאשר להבת האולימפיאדה עברה בעיר, הילדים רצים החוצה מהסמטה כדי לראות, וכל בית מכניס טלוויזיה צבעונית ומרגיש את קצב השינוי בעולם. אם 'פורסט גאמפ' הכניס את הדמות הראשית לרגעים חשובים בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, 'ענה לי 1988' משחזרת את התקופה הסוערת בהיסטוריה המודרנית של קוריאה מנקודת מבט של תושבי הסמטה.
באותו הזמן, בתוך הבתים, עדיין יש את הקשיים הכלכליים של ההורים, חיכוכים בין אחים, ולחץ תחרותי על המבחנים. 1988 בספרי ההיסטוריה ו-1988 שחיים בסמטה מתקיימים בטמפרטורות שונות זו לצד זו.
חמישה חברים, חמישה סוגי נעורים
דוקסון היא הילדה השנייה בבית, ולכן תמיד מתייחסים אליה כאל 'סנדוויץ'. כמו שרון ויזלי מ'הארי פוטר' אמר, "אני שקוף בין חמישה אחים", כך גם דוקסון מאבדת את נוכחותה בין אחותה בורה ואחיה נואל. אבל בין החברים, היא משמשת כמקשרת אווירה, ובסמטה היא 'מלכת הסמטה' שמעירה את כל השכונה מהקומה השנייה.
ג'ונגוואן הוא אדם שקט וציני, אבל כשמדובר במשפחה ובחברים, הוא פועל בשקט במקומות שאף אחד לא רואה. הוא כמו סם מ'שר הטבעות'. הוא מתלונן כלפי חוץ, אבל ברגעים חשובים הוא תמיד שם. סונו הוא הבן הבכור האחראי והעזר הכי חזק של אמו, ודונגיונג הוא הרקדן והמעצב האופנתי של השכונה. אפשר לומר שהוא מומחה האופנה של גרסת סוונגמון של 'קוויר איי' ב-1988.
בתוך כל זה, טק, השחקן ג'ונגי המבריק, מתואר כאדם שלא מבין את העולם, אבל מול לוח הג'ונגי הכל ברור לו. אם שלדון קופר מ'תיאוריה של המפץ הגדול' הוא גאון פיזיקה, טק הוא גאון ג'ונגי. הוא חסר כישורים חברתיים, אבל יש לו טוהר וכנות משלו. כאשר החמישה מתאספים באותו חדר, מבשלים מרק, טק מתארח במעון הג'ונגי שלו, ומתחיל מתח עדין סביב אהבה חד צדדית, הדרמה נוגעת בו זמנית ברומנטיקה של הנעורים ובחום של דרמת משפחה.
סיפורי המבוגרים בסמטה הם גם חלק חשוב מהדרמה הזו. אבא של דוקסון, אבא של דונגיונג ואבא של ג'ונגוואן, ואמא של סונו, השכנים נכנסים ויוצאים מבית זה כמו בבית של מוניקה מ'חברים', מחלקים אוכל, מלווים כסף, ולעיתים מתווכחים על בעיות ילדים, אבל מיד מתפייסים עם כוסית של אלכוהול.
לכל משפחה יש את הפצעים שלה. אב המשפחה שעובר משבר פיטורים, אמא שמגדלת את בנה לבד לאחר שנטשה אותה בעלה מוקדם, הורים שמרגישים תמיד אשמים בגלל מצבם הכלכלי. אבל הפצעים הללו לא מתבזבזים בדרמה כמו מלודרמה כבדה כמו 'כל כך קרוב'. הם מתגלים באופן טבעי דרך בדיחה על שולחן האוכל, שקית פירות שנקנתה בשוק, או סצנה שבה מנקים יחד את השלג ביום שלג.
מנקודת מבט של הצופים, זה עשוי להיראות כמו זרימה ללא אירועים גדולים, אבל השינויים הקטנים ברגשות של הדמויות והקשרים ביניהם מצטברים בכל פרק. כמו בטרילוגיה 'לפני הזריחה', שיחות, מבטים ושקטים אומרים יותר מאירועים דרמטיים.
הדרמה לעיתים עוקבת אחרי נקודת מבט של דמות אחת, מזכירה את העבר, או מציגה בנוסטלגיה נופים שנעלמו כיום. מכתבים שנכתבו ביד, אנשים שעומדים בתור בטלפון ציבורי, סצנה שבה כל המשפחה מתאספת סביב הטלפון בבית, כל אלה מופיעים באופן טבעי. כמו שסיטקום מערבי כמו 'אנחנו מי שאנחנו' מחזיר זיכרונות עם "ככה זה היה פעם".
אבל תיאור העבר הזה לא נשאר רק בתחושת "הזמן ההוא היה טוב", אלא גם מציג את אי הנוחות והחרדה של אותה תקופה. גיהנום המבחנים, תרבות פטריארכלית, סטנדרטים כפולים כלפי נשים, הצללים של הקוטביות הכלכלית, כל אלה מפוזרים בפרקים. כמו ש'מד מן' הציגה את הפאר של שנות ה-60 באמריקה יחד עם גזענות ואי שוויון מגדרי, 'ענה לי 1988' לא משבחת את העבר באופן אוטומטי.
לכן, חיי הילדים וההורים בסמטה לפעמים מגיעים בצורה חדה וכואבת. אף אחד לא חי חיים מושלמים, אבל התחושה שכולם תמכו זה בזה והחזיקו מעמד חודרת לכל הסיפור. המסר "לא היינו מושלמים, אבל היינו יחד" מועבר בעדינות.
ככל שהסיפור מתקדם, 'ענה לי 1988' מתרחבת מעבר לסיפור פשוט של התבגרות, לדרמה על זמן וזיכרון. מהפרק הראשון, דמות בוגרת מופיעה מדי פעם, והצופים מתחילים לתהות עם מי התחתן פארק דוקסון, ואיך התפזרו תושבי סוונגמון. כמו המסתורין של "אמא מי?" מ'האוס', הסיפור של "מי הוא בעלה?" תופס את הצופים.
אבל הכוח האמיתי של הדרמה הזו הוא לא במסתורין של "מי בעלה?", אלא כמה היא מציגה בעדינות את הזמן שעבר. אינספור שולחנות אוכל, אינספור ריבים ופיוסים, אינספור לילות בסמטה, התהליך שבו הדמויות הופכות לאט לאט למבוגרים מתפרסות בצורה עשירה.
אני לא אגלה את הסוף כאן. אבל עד שהצופים מגיעים לסצנה האחרונה, העומק של הזמן שבנו יחד עם תושבי הסמטה גורם להם להבין את ההחלטה הזו באופן טבעי בלבם. כמו שההפתעה ב'סיקס סנס' נובעת מהסימנים שהונחו קודם לכן, גם הסוף של 'ענה לי 1988' מקבל את כוחו בזכות הצפיפות של הקשרים שנבנו במשך 20 פרקים.
שחזור מודרני של נוסטלגיה... קצב של צחוק ודמעות
מבחינת איכות היצירה, 'ענה לי 1988' היא דוגמה מובהקת כיצד דרמות קוריאניות יכולות לעבד את הנוסטלגיה באופן מודרני. הסיבה העיקרית לכך שהדרמה הזו אהובה היא שהיא לא משבחת את העבר באופן פשוט, אלא מחבקת את הטמפרטורה, הריח, אי הנוחות והחום של התקופה.
שנת 1988 היא צומת שבו החברה הקוריאנית חוותה שינוי מהיר, והדרמה מכווצת את הכאוס וההתרגשות של התקופה הזו לתוך עולם קטן של סמטה. המצלמה לעיתים מתעכבת על נופי הסמטה, רהיטים ישנים בבית, גלאי גז פחם, וחפצים כמו תלבושות בית ספר ובגדי ספורט. האוסף של חפצים אלה יוצר את מרקם התקופה. כמו שהמצלמה ב'אמליה' שולחת מבט אוהב לחפצים קטנים, גם 'ענה לי 1988' מכילה את משקל הזמן בכל פריט.
הבימוי והעריכה תופסים בעדינות את קצב הרגשות. הצחוק והדמעות לא מתפרצים כמו ב'כוכב שנולד', אלא מתמזגים בין שיחות רגילות ורעשי חיים. היום זה נראה כאילו החברים צוחקים ומדברים, אבל בשורה האחרונה של הנראטיב, פתאום מתעורר רגש. כמו שהמונטאז' הפותח של 'אפ' מכיל חיים שלמים ב-4 דקות, המונולוג האחרון של 'ענה לי 1988' מסכם פרק בשורה אחת.
מה שמחזיק את הקצב הזה הוא ה-OST. שירים שהורכבו מחדש מהשירים הפופולריים של התקופה משתלבים באופן טבעי עם הסצנות, ומעוררים את הזיכרון של הצופים. לדור שחווה את שנות ה-80 וה-90, זה מעורר זיכרונות אישיים, ולדורות הבאים זה מגיע בצורה זרה אך חמה כ'נעוריהם של ההורים'. כמו שה-OST של 'שומרי הגלקסיה' מחבר בין דורות עם פופ של שנות ה-70 וה-80, גם המוזיקה של 'ענה לי 1988' מחברת רגשות מעבר לזמן.
הסיפורים של כל דמות גם הם רב-ממדיים. הסיפור של חמישה החברים - דוקסון, טק, ג'ונגוואן, סונו ודונגיונג - מתפתח בין רומנטיקה לחברות, ובו זמנית הסיפורים של כל אחד מההורים מקבלים משקל משמעותי. במיוחד הסיפור של אמא של סונו ואדוני הסמטה, מעניק לסיפור של הדור ההורי, שהיה בדרך כלל נצרך כדמויות משנה בדרמות קוריאניות, משמעות רבה.
בדרמה הזו, המבוגרים אינם רק מכשירים שמפריעים או תומכים באהבת הילדים כמו דמויות מנטור ב'מלך' אלא מצויירים כדמויות ראשיות בחייהם. זה גורם לכך שהקונפליקטים בין הדורות נראים יותר מציאותיים, והקשרים הרגשיים המשותפים מתגלים באופן טבעי גם אם הדורות שונים. כמו ש'גילמור גירלס' הציגה את מערכת היחסים בין אם ובת באופן שווה, גם 'ענה לי 1988' מכבדת את ההורים והילדים כל אחד כאדם עצמאי בחייו.
כמובן ש'ענה לי 1988' אינה מושלמת. הקשר החזק בקהילה בסמטה הוא נוף שכבר קשה למצוא במציאות, ולכן עבור חלק מהצופים זה עשוי להיראות כהגזמה מופרזת. כמו לונדון ב'נוטינג היל' או פריז ב'חצות בפריז', זה עשוי להיות גרסה מעובדת הרבה יותר יפה מהמציאות.
בנוסף, מכיוון שהזמן של הדרמה ארוך, והחיים היומיומיים מתוארים בפירוט, יש אנשים שמרגישים שהקצב איטי. זה עשוי להיות מתסכל עבור צופים שמצפים להפתעות בכל פרק כמו ב'24' או 'שובר שורות'. הסיפור של חיפוש הבעל מודגש מעט יותר מדי בחלק השני, ויש גם הערכות שסיפורים של דמויות מסוימות נפגעו.
עם זאת, הדרמה הזו נשארה פופולרית במשך זמן רב בשידורים חוזרים ובצפיות מחדש, כי היא הצליחה להדגיש את 'פרטי הקשרים' בצורה כזו שמפצה על חסרונות. הצופים לא מרגישים שהם רואים סיפור חדש לחלוטין, אלא כאילו הם פוגשים שוב רגשות שהם כבר הכירו ממקום כלשהו. כמו שאומרים לאחר צפייה ב'נסיכה מונונוקי' "פגשתי את הילדות שלי", כך גם לאחר צפייה ב'ענה לי 1988' אומרים "פגשתי את הסמטה שלי".
שואלים "מה חשוב יותר מהצלחה?"
נקודה בולטת נוספת היא כיצד הדרמה עוסקת במשפחה ובנעורים. בעוד שדרמות רבות רואות ב'צלחה' וב'אהבה' את המטרה הסופית של הסיפור, 'ענה לי 1988' אומרת שיותר חשוב לאכול יחד, לחלוק שמיכה בחורף הקר, ולמי יש את מי לידו ביום שבו נכשל במבחן.
כלומר, חייהם של הדמויות לא צריכים להיות יוצאי דופן כדי להיות בסדר. זה מגיע כהקלה גדולה לדורות הצופים שחיים בתחרות קשה ובבניית קריירות מאז שנות ה-2010. המבט על החיים הרגילים עצמם כעל דבר יקר הוא המעלה המרכזית של הדרמה הזו. אם 'ליטל מיס סאנשיין' אומרת "זה בסדר לא להיות במקום הראשון", 'ענה לי 1988' אומרת "זה בסדר לא להיות מיוחד".
כאשר אני רואה את תושבי הסמטה בסוונגמון, אני תוהה אם גם אני הייתי פעם חלק מקהילה דומה, או אם אני יכול ליצור קשרים כאלה בעתיד. הדרמה הזו לא קובעת "הזמן ההוא היה טוב יותר", אבל היא משחזרת בעדינות את החום של התקופה שבה אנשים לא חסכו את המאמץ ללכת עד דלתו של זה וללחוץ על הפעמון. כמו ש'הטוטורו השכן' משחזרת את הקהילה הכפרית ביפן של שנות ה-50.
בנוסף, זו גם יצירה טובה עבור מי שחושב לעיתים קרובות על מערכת היחסים בין הורים לילדים. מנקודת מבט של ההורים, טעויות וחולשות של המבוגרים בסמטה עשויות להרגיש מביכות כמו מייקל סקוט מ'המשרד', ומנקודת מבט של הילדים, סצנות רבות עשויות להרגיש מוכרות עד כדי כך ש"האם זה לא הסיפור שלנו?".
בתהליך הזה, מגיעה גם תחושת חרטה על "מה אם היינו פחות חדים זה עם זה", וגם הבנה ש"עדיין עשינו כמיטב יכולתנו". לכן, הדרמה הזו היא טובה לצפייה לבד, אבל כאשר צופים בה עם המשפחה, היא מגיעה עם תחושה שונה לחלוטין. כמו שצפייה ב'קוקו' עם המשפחה מגבירה את הרגש, כך גם 'ענה לי 1988' נותנת הדהוד גדול יותר כאשר צופים בה יחד.
לבסוף, אני רוצה להמליץ על 'ענה לי 1988' למי שמרגיש שהחיים זורמים מהר מדי ורוצה לקחת הפסקה. במקום אירועים מפוארים, היא מראה לאט, אבל בצורה חזקה, כיצד שיחות קטנות והרגלים יומיומיים מצטברים ליצירת נוף החיים.
כאשר אני צופה בדרמה הזו, יש רגע שבו הסמטה של סוונגמון על המסך מתמזגת עם פינה בזיכרונות שלי. ואני שוקל שיום אחד, 1988 של כל אחד מאיתנו, הסמטה של כל אחד מאיתנו, גם תענה כך בלב של מישהו.
למי שרוצה לחוות את התחושה הזו לפחות פעם אחת, הדרמה הזו היא מכתב ארוך ששווה להשקיע בו זמן. כמו הסצנה האחרונה של 'לפני הזריחה', "אתה תתגעגע למטוס הזה", אנחנו רוצים להישאר בסמטה הזו, מוכנים להחמיץ את המטוס. סמטאות סוונגמון הן מקום כזה. מקום חם, רועש, לא נוח, אבל נוסטלגי, שבו קשה לצאת לאחר שנכנסים.
