פרדוקס המבט
אני תמיד מתענג על המבט.
האגו הרעב עושה מהמבט הזה טרף, מגרש את העצמי האמיתי.
שיכור מאור הזרקורים. קבור בעיוורון בתוך קליפת בשר שהיא לא יותר מאשר קליפה.
אולי.
אולי אני לא רוצה להסתכל על עצמי.
דימוי עצמי של קצוות קוטביים.
עסוק בשחיטת העצמי חסר התועלת,
בעוד אני עסוק בהלל הנאצל.
כמו ג'קיל והייד.
ולכן, עין המחשבה תמיד ממוקדת במקום אחר.
כדי לברוח מהבחילה של רצונות מלוכלכים—הרצון להרוג, הרצון להיות מהולל.
אבל אותם מבטים... מתוקים כמו שהם, אפילו הפחד שהם מביאים
עדיין פרדוקס.
אני נהנה מזה, עם זאת.
זה.
לפעמים.
כואב יותר מדי.
בתוכי, יש יותר מדי ממני.
לא.
בתוכי, "אני" לא קיים;
"אנחנו" קיימים.
אם ה"אניים" הרבים האלה הם באמת אני, או סתם דברים נוראיים... אני לא יודע.
אני רק מתפלל.
למען עצמאות מהם.
לפעמים, אני רוצה לירוק את זה כך.
לא שיר יפה.
אלא שחיטה המוקדשת לעצמי שאני רוצה להוציא להורג.
המילה עדיין קשה.
ואני עדיין מהסס אם אני ראוי לאהבתו.
אולי, אפילו ברגע הסופי כאשר החיים מחליקים away,
צבע נשמתי י Tremble בעוצמה בפחד...
אלה הם רק הביטויים הדלים של קיום מיקרוסקופי שמפחד מהצלה.
אני מרגיש רסיס של חופש.
זהו שריטה על הנשמה, קטנה ומעבר לראשי ולרגשותיי.
יותר. יותר. יותר.
זה חייב להיות כך.
כדי לשרוד.
המוות מפחיד אך מתוק.
החיים אומללים אך יקרים.
סתירה כואבת זו. סתירה. סתירה. סתירות.
זין.
מי אתה?
איפה אתה עכשיו?
למה?
לאן?
השאלון שהיה צריך להסתיים מזמן עדיין מלא בסימני שאלה.
לאן אני זורם?
לפעמים, מחשבות עליו מגיעות אלי.
הנושא של תקווה—שגם הוא יאהב אפילו את הלכלוך שלי.
הישות המפחידה, אך חסרה אינסופית.
ולכן, זה כואב.
יום אחד.
אני רוצה לעמוד גבוה ולומר, "בבקשה, אהוב אותי," בלי בושה.
יום אחד.
אבל לא עכשיו.
לא עדיין.
לא בדיוק עדיין.
