[magazine kave=צ'וי ג'י-הוק כתב]
על שפת הכביש בכפר קטן, מתחת לשלט מלוכלך משמן, יש חנות אוכל רחוב ישנה אחת. הסרט 'חמניות' מתחיל בצעדיו של גבר החוזר לאותה מסעדה. או טאישיק (קים רה-וון) היה בריון שפרע בעיות עם אגרוף אחד, עד שנכלא בעקבות רצח. ביום שחרורו, הוא מחזיק בזר חמניות בדרכו למסעדה. לפני יותר מעשור, בעלת המסעדה, שהאכילה אותו בחום, אמרה לו "כשתצא, תבוא לבקר". הוא מחזיק בהבטחה הזו, כמו נוסע בזמן, וחוזר לשכונה הישנה. מה שהוא מביא לא מסמכים, אלא פרחים צהובים, כבר שובר את כללי הז'אנר.
הכפר נראה שקט מבחוץ. קרני השמש משתקפות על קירות הבניינים הישנים, בסמטאות הצרות יש רק פנים מוכרות, ובצד הכביש יש חנויות מפוזרות. אבל אם תסתכל קצת יותר מקרוב, תראה שהשכונה הזו כבר נבלעה על ידי מאפיה ושלטון מקומי. כמו עובש שזוחל מאחורי טפטים, האלימות חודרת עמוק לתוך הנפש של הכפר הזה. העבר של טאישיק עדיין שולט באזור, והמנהיגים המקומיים כמו מנהל בית החולים, שוטרים וראש העיר קשורים בחוטים בלתי נראים. סוחרי השכונה הרגילים חיים בפחד מהם, מנסים לשרוד יום אחרי יום. טאישיק יודע על המבנה הזה, ובו בזמן, הוא לא רוצה לחזור אליו.
עם זאת, מה שהוא מחפש זה לא אלימות אלא 'משפחה'. בעלת המסעדה יאנג דוק-ג'ה (קים האי-סוק) היא לא קרובת משפחה, אבל היא האדם היחיד שראתה בו אדם. הוא נזכר במכתבים ובתמונות שקיבל כל שנה בכלא, ומבזבז זמן מחוץ למסעדה עד שהוא סוף סוף פותח את הדלת. כמו תלמיד תיכון שמגיע לדייט ראשון, הוא מרגיש לא נעים. בפנים יש את דוק-ג'ה, שמחייכת כמו אמא, ובת שלה היי-ג'ו (הו אי-ג'ה), שהיא ישירה ונחושה. טאישיק מחייך awkwardly ומברך, אבל דוק-ג'ה מקבלת אותו כמו מישהו שאכל איתה אתמול.
בינתיים, במסעדה נכנסים דמויות חדשות כמו טבחית, הלקוחות הרועשים ביותר בשכונה, ושוטר שהוא כמו אח גדול, והם משלימים את התמונה של הקהילה הקטנה הזו. המקום הזה הוא לא רק מסעדה, אלא סוג של מרכז שיקום עבור טאישיק, רחם שני בחיים.
יומן מדיטציה של חולה הפרעת כעס
המטרה הראשונה של טאישיק היא פשוטה מאוד. להפסיק לכעוס, לא לקלל, לא להילחם, ולשמור על המסעדה עם אמא והיי-ג'ו. הוא תולה על הקיר את 'רשימת ההתחייבויות' שלו, ומוסיף חיוך בסוף כל משפט כדי לא להכעיס. כמו חבלן שמטפל במוקש בזהירות, טאישיק מנסה לפרק את האלימות שבתוכו. גם אם מישהו provokes אותו, במקום להכות כמו פעם, הוא מכופף את ראשו ואומר "סליחה" שוב ושוב.
אפילו כשחבורת בריונים מהשכונה מפריעה במסעדה, הוא זוכר את פני דוק-ג'ה והיי-ג'ו ומחזיק את שיניו. התהליך הזה הוא גם מצחיק וגם מרגש. הגבר הגדול עם הקעקועים שמחזיק את אגרופיו כמו ילד, מראה כמה קשה לאדם שהתרגל לאלימות לחזור לחיים רגילים. זה לא סיפור פשוט של חזרה בתשובה, אלא יומן הישרדות של גבר שמנהל משא ומתן עם המפלצת שבתוכו כל יום.
עולם שאינו סובל שלום
אבל השכונה הזו לא מחכה לטאישיק שיתעורר. דמות שהייתה בוס ביניים בארגון הישן מרגישה לא נעים לשמוע על שחרורו. העובדה שהאגרוף שהיה פעם אגדי עכשיו מנקה כלים מאחורי המסעדה, נראית להם כאיום פוטנציאלי ואות רע. כמו רוצח שפרש ופתח מאפייה, חיי היומיום הרגילים של טאישיק דווקא עושים אותם יותר לא נוחים.
ככל שטאישיק מתקרב לתושבי השכונה, כך גם הגישות לנסות למשוך אותו חזרה לעולם הפשע מתחזקות, כמו גם הניסיונות להעלימו. יום אחד, כשטאישיק, היי-ג'ו ודוק-ג'אה חוזרים מהשוק עם חיוכים, הם פוגשים שיירת מכוניות שחורה, שמרגישה כמו סימן רע לאסון שיתרחש בהמשך. האיום שמגיע מיד אחרי הסצנה המאושרת, זהו בדיוק הסגנון האכזרי של הבמאי נואה.
סירת הצלה בשם משפחה
הסרט בונה את חיי היומיום של טאישיק ואת הקשרים שלו עם תושבי השכונה עד האמצע. הסצנה שבה הוא שולח לקוח שיכור בנעימות, הרגע שבו היי-ג'ו מתעניינת בעברו של טאישיק ומתחילה לשחק, ואז פתאום מתבוננת בזהירות, והרגע שבו דוק-ג'ה לוקחת את ידו ואומרת "בוא נתחיל מחדש" - כל אלה יוצרים גלים קטנים אך חמים. הקהל יודע שהשקט הזה לא יחזיק מעמד זמן רב, אבל הוא מקווה שטאישיק יוכל לחייך עוד קצת כמו 'חמניות'.
ולכן, ברגע שהלחץ של הארגון מתגלה בבירור, והאלימות ששלטה בשכונה יוצאת החוצה, האווירה של הסרט משתנה בפתאומיות. כמו זאב שמופיע פתאום בפיקניק אידילי.
המערכת שבה הכוח והאלימות קשורים זה לזה פועלת בצורה אכזרית נגד טאישיק. גם השוטרים לא כולם בצד שלו. כמה דמויות באמת רוצות לעזור לו, אבל כבר יש תוכנית שנעשתה ברמה גבוהה יותר. כמה שטאישיק מנסה להחזיק מעמד, כמה שהוא מנסה לחייך, העבר שלו הוא ה'סטיגמה' הקלה ביותר שניתן לנצל על ידי בעלי הכוח המקומיים. בסופו של דבר, כשאירועים מתרחשים בזה אחר זה, הרגע שבו אנשים אהובים והעתיד של החנות הפשוטה שהם חלמו עליה מאוימים מתקרב.
מאותו רגע, טאישיק צריך לבחור אם לשחרר את הרגשות שהחזיק בהם עד כה, או לשמור על ההבטחה עד הסוף. הסרט רץ לעבר הבחירה האחרונה הזו והמחיר הוולקני שלאחר מכן, אבל את הטרגדיה והקתרזיס של הסוף כדאי לפגוש ישירות דרך היצירה.
אסתטיקה של ז'אנר מעורב, או טרור של בלוטות דמעות
כאשר מדברים על האיכות של 'חמניות', הדבר הראשון שמוזכר הוא השילוב של הז'אנרים. הסרט הזה עטוף במעטפת של סיפור נקמה טיפוסי של מאפיה, אבל במרכזו יש דרמה משפחתית וסיפור התבגרות. הוא מקדיש יותר זמן לסבל של אנשים שמנסים לדכא אלימות מאשר להנאה מאלימות, ומעניק יותר משמעות לכיתוב על הקיר ולציור של חמניות מאשר לכוח של אגרוף.
הסיבה לכך שהסרט קיבל את הכינוי 'סרט של כפתור דמעות' היא שהרגעים שבהם הקהל מתרגש אינם סצנות דם, אלא מבטים ומילים שעוברים בין אמא לבן, אחות ואח. הסרט הזה פוגע בבלוטות הדמעות של הקהל כמו צלף מדויק.
הדמות של או טאישיק מעוצבת בצורה מבריקה. הוא כמו גיבור מאפיה טיפוסי עם כישורי קרב מרשימים, ובו בזמן הוא אדם שנכשל לחלוטין בחברה. אין לו השכלה, כסף או מקצוע, והאמצעי היחיד להוכיח את עצמו בעולם הוא אלימות. אבל לאחר שחרורו, טאישיק מנסה באופן קיצוני להפריד את האלימות מעצמו. כמו אדם שמנסה לקטוע את ידו, זה כואב אך נואש.
במהלך התהליך הזה, הצד הילדותי שלו, השפה הלא בשלה, והחיוך הלא מיומן מעוררים אצל הקהל תחושת הגנה מוזרה. המשחק של קים רה-וון מחבר את שני הצדדים הללו בצורה משכנעת. בעזרת מבט אחד הוא יכול להעלות את הצללים האפלים של העבר, ובאותו זמן, כשהוא מתכווץ מפחד להיענש על ידי אמו, הוא משחרר את האנרגיה של ילד תמים. הפער הזה הוא הכוח שמייצר את האנרגיה הרגשית של הסרט. כמו רמבו שמשחק פתאום בבובות, חוסר ההרמוניה הזה יוצר רגשות עזים.
משפחה אמיתית ללא טיפת דם מעורבת
הדמות של יאנג דוק-ג'ה היא גם חלק חשוב. דוק-ג'ה היא לא רק אדם שנותן טאישיק אוכל. היא אומרת לו בלי לשאול שאלות, בלי לחפור בעבר, "הדבר החשוב הוא מי שאתה עכשיו כאן". הדמות הזו מראה איך קשרים שאין בהם טיפת דם יכולים להפוך למשפחה. היא מתייחסת לטאישיק עם כבוד ולא עם רחמים.
המשחק הייחודי של קים האי-סוק, שהוא גם חם וגם חזק, הופך את דוק-ג'ה לדמות שמעבר לתבנית של 'אמא לאומית'. בזכות הדמות הזו, השינוי של טאישיק לא מרגיש כמו התעוררות פשוטה או מניע לנקמה, אלא כמו שינוי אמיתי בכיוון החיים. דוק-ג'ה היא לא המנטור של גיבור על עבור טאישיק, אלא פשוט אמא ששואלת "אכלת?" כשאתה חוזר הביתה. וזה בדיוק הפשטות הזו שהיא הכוח העל-טבעי ביותר עבור טאישיק.
הבימוי לא נמנע בכוונה מ'רגשות כפריים'. המצלמה לעיתים קרובות מתמקדת בפנים של הדמויות, ומראה את הבכי והצעקות כפי שהם. המוזיקה המלווה לא תומכת ברגשות בעדינות, אלא לפעמים דוחפת את הרגש בצורה מוגזמת. שיטה זו עשויה להיראות מיושנת לקהל המעדיף מינימליזם מעודן. כמו לראות דרמת רומנטיקה משנות ה-2000.
אבל 'חמניות' משכנע את הקהל בדיוק עם הכנות של הרגשות המוגזמות. על ידי כך שהוא לא מסתיר את ההומור הקטן, את הבכי המוגזם, ואת הקללות והצעקות שמופיעות במצבים קיצוניים, הסרט בוחר בהזדהות רגשית על פני שלמות ז'אנרית. הסרט הזה לא מתיימר להיות מגניב. הוא שואל בביטחון אם לא להסתיר רגשות זה הדבר המוזר יותר.
פעולה שמבינה את משקל האלימות
גם בתיאור האלימות, העמדה של הסרט ברורה. הסצנות המופיעות על המסך אינן מרהיבות לפי הסטנדרטים של היום, והן לא מתוכננות כמו כוריאוגרפיה. במקום זאת, כל סצנת קרב נושאת רגש. ברגע שטאישיק סוף סוף מכה, הקהל מרגיש גם הקלה וגם עצב עמוק. המחשבה 'לא היה צריך להגיע לזה' מתלווה באופן טבעי.
הסרט לא משתמש באלימות ככלי פשוט לקתרזיס, אלא מציג גם את הלחץ הפסיכולוגי שקדמה לו וגם את הריקנות שאחריו. לכן, ככל שהסרט מתקרב לסוף, הקהל מוצא את עצמו במצב רגשי מורכב שבו הוא מוחא כפיים, אבל בלב יש לו משקל.
החזרה על מוטיב החמניות בצילום ובאמנות בולטת. הציורים על קירות המסעדה, הזרי פרחים, והקישוטים הקטנים שטאישיק נושא תמיד מקיפים אותו. החמניות מסמלות את ה'אור' שטאישיק רואה, כלומר אמו והיי-ג'ו, ואת החיים החדשים שהמסעדה הקטנה הזו מייצגת. בו זמנית, החמניות רומזות שטאישיק לא יכול להתקדם מבלי להסתכל על העבר שלו.
הן לא פרחים שמביטים רק באור, אלא משהו שטאישיק צריך להרים את ראשו כדי לראות. הבימוי שמניח את הסמליות הזו ברקע בשקט, מגדיל את ההדהוד של היצירה. החמניות הן כמו GPS עבור טאישיק. הן מראות לו את הדרך בכל פעם שהוא מתבל.
הפוליטיקה של כפתורי דמעות
אחת הסיבות לכך שהסרט הזה נשאר בשיח זמן רב היא הרגעים של 'רגשות קולקטיביים' שהוא יוצר. ישנם כמה רגעים שנקראים 'כפתורי דמעות' באינטרנט, וכשנזכרים ברגעים הללו, רבים נזכרים בחוויות שבהן דמעות עמדו בעיניהם עם דיאלוגים מסוימים או תנועות ידיים. הסצנה שבה טאישיק בוכה כשמסתכל על ההתחייבות על הקיר, הרגע שבו היי-ג'ו מנסה להיות לצידו ומעמידה פנים שהיא חזקה, והמילה שדוק-ג'ה אומרת לו - כל אלה יש להם כוח להרגיש גם כשאתה כבר יודע את הסיפור.
הכוח הזה לא נובע מהפניות או מהטריקים של הסיפור, אלא מהגישה של הסרט לנסות להבין ולאהוב את הדמויות עד הסוף. 'חמניות' לא manipulates את הקהל רגשית, אלא מושיט יד בכנות ואומר "בואו נבכה יחד".
כמובן שיש חסרונות. המבנה של הסיפור הוא די קונבנציונלי, וכמה דמויות משנה עשויות להיראות מוגזמות. הנבלים נוטים להיות דמויות פונקציונליות שמסמלות רוע, ולא דמויות עם פסיכולוגיה מורכבת. כמו דמויות בוס במשחקי וידאו, הם קיימים רק כמכשולים שטאישיק צריך לעבור ולא מתוארים כאנשים עם עומק.
עבור כמה צופים, הפשטות הזו עשויה לעזור בהזדהות רגשית, אבל עבור מי שמצפה לדרמה רב-שכבתית, זה עשוי להרגיש מאכזב. בנוסף, ככל שהסרט מתקדם, הרגשות והאלימות מגיעים לשיאם, ולכן יש תחושה של דחיפה לאירועים הבאים לפני שהקהל יכול להרגיש את ההדהוד של כל סצנה. עם זאת, הסיבה שהסרט הזה ממשיך להיזכר גם לאחר שנים היא שהחסרונות הללו מתמזגים עם טוהר רגשי מסוים ויוצרים סגנון אחד.
עם הזמן, 'חמניות' הפכה לקוד רגשי מסוים, לא משנה את הצלחה בקופות. כשמישהו אומר "אם אני אראה את חמניות שוב, אני אבכה", יש בזה יותר מהערכה פשוטה, אלא גם הודאה "אני לא רוצה לחיות כמו טאישיק, דוק-ג'ה או היי-ג'ו, אבל אני מבין את הלב שלהם". הסרט דוחף את האמת הפשוטה שאנשים שלא קיבלו אהבה יש להם זכות להיות נאהבים, ולא מסיים עד הסוף.
הסרט משאיר את פני טאישיק בזיכרון, שלא יוותר על האמונה שאפילו לאנשים עם עבר הרוס יכול להיות חמניות של מישהו. הסרט הזה הפך לסוג של קוד תרבותי. עם השאלה "ראית את חמניות?" אפשר לבדוק את טמפרטורת הרגשות של אחרים.
חמנייה אחת שתהיה לידך
אם החיים קשים מדי והיצירות האחרונות מרגישות חישוביות וקרות, אז הרגש הגס והחם של 'חמניות' יכול להיות מנחם. כשאתה רואה איך גבר לא מושלם, לא תמיד צודק ולא תמיד מגניב, נאבק כדי לשמור על אהבה והבטחה שהוא תפס, הקהל יכול להרגיש משהו ישן בתוכו. כמו לגלות אלבום מכוסה אבק בעליית הגג.
אדם שעבר תקופה קשה מאוד עשוי לראות את ההתחייבויות והספקות של טאישיק, את הכישלונות ואת הניסיונות מחדש, ולראות את עצמו. אם אתה מעדיף דמעות וכנות גסות על פני סרטי פשע נקיים ומלוטשים, 'חמניות' בהחלט תישאר בזיכרון שלך.
ובעיקר, כשאתה מרגיש שאתה רוצה להיות חמנייה של מישהו, רק לראות את הסרט הזה שוב יכול לתת לך מעט אומץ. בסופו של דבר, 'חמניות' הוא לא סרט על אלימות, אלא סרט על אהבה. רק שהדרך לבטא את האהבה הזו היא דרך אגרוף, של גבר שלא ידע שום דבר אחר. ומאחורי הדלת הזו תמיד מחכה מישהו שיגיד "בוא, אכלת?", הפנטזיה הכי ישנה והכי חזקה.