ליד שדה אורז שבו הגשם לא מפסיק לרדת, המשטרה ואנשי הכפר מתערבבים. הסרט 'זיכרונות של רצח' של הבמאי בונג ג'ון-הו מתחיל בדיוק בבוץ הזה. אם סרטי מתח על רוצחים סדרתיים כמו 'זודיאק' או 'שבעה חטאים' מתחילים באפלת העיר, 'זיכרונות של רצח' מתחיל באור יום בכפר קוריאני, אך במקום מכוסה בבוץ שלא ניתן לשטוף.
הבלש הכפרי פארק דו-מן (סונג קאנג-הו) נתקל בגופה הראשונה במקום שנראה כמו שוק, שבו ילדים משחקים וצופים באים והולכים. זו סצנה שהייתה מזעזעת את צוותי החקירה המדעית של 'CSI' או 'מחשבות פליליות'. גופת האישה מושלכת בשדה אורז, והבלשים דורכים על האדמה המלאה בטביעות רגליים. במקום חקירה מדעית, הבלש הכפרי מסתמך על 'תחושה', 'מבט' ו'שמועות' כדי לתפוס את הפושע. פארק דו-מן עומד במרכז העולם הכפרי הזה.
פארק דו-מן צועק על עדים 'לפתוח את העיניים' במקום להשתמש בהיפנוזה של 'פרופיילר', ומכה את החשודים במקום להציג ראיות. עבורו, חקירה היא לא פרופיילינג לוגי כמו ב'מיינדהאנטר', אלא כישרון לבחור את 'הבחור שנראה רע'. זהו שילוב מוזר של קומדיה וטרגדיה, כאילו המפקח קלוזו מ'הפנתר הוורוד' קיבל תיק רצח אמיתי.
לצידו נמצא הבלש ג'ו יונג-גו (קים רו-הא), שמפעיל אלימות פרימיטיבית יותר. חקירות הכוללות אלימות כמעט כמו עינויים והודאות שקריות הן כלים יומיומיים עבורם. אם סצנות העינויים של ה-CIA בסדרת 'זהות בדויה' הן הגזמה קולנועית, האלימות המשטרתית ב'זיכרונות של רצח' כל כך מציאותית שהיא אפילו יותר מטרידה. ובכל זאת, הם מאמינים שהם בצד של הצדק. עד שהרציחות הסדרתיות מתחילות בכפר הקטן, האמונה הזו לא מתערערת.
אבל כאשר ביום גשום מתרחשות רציחות אכזריות של נשים, האווירה משתנה. בלילה שבו מתנגן שיר מסוים ברדיו, אישה בלבוש אדום נעלמת, ולמחרת נמצאת גופה. כמו מכתבי הקוד של 'זודיאק', הדפוס הזה הוא החתימה של הרוצח. המקרה מתחיל להראות מבנה, והכפר נכנס לפחד כמו במשפטי המכשפות של סאלם.
הלחץ מלמעלה גובר, והתקשורת לועגת למשטרה חסרת היכולת כמו שמגזין 'אמפייר' מעריך סרטים. בתוך כל זה, מופיע סו טה-יונג (קים סאנג-קיונג) שנשלח מסיאול. שיטת החקירה שלו שונה לחלוטין מזו של פארק דו-מן, כמו ההבדל בין שרלוק הולמס לווטסון. הוא סוגר את הזירה עם סרט, מדגיש השערות, לוגיקה וניתוח נתונים. כשה'רציונליות' של סיאול וה'תחושה' של הכפר נפגשות תחת קורת גג אחת, המתח בתוך צוות החקירה עולה בהדרגה.
בהתחלה, דו-מן וטה-יונג לא סומכים זה על זה. עבור דו-מן, טה-יונג הוא בלש עירוני ש'רק עושה את עצמו חכם' כמו שלדון מ'המפץ הגדול', ועבור טה-יונג, דו-מן הוא בלש כפרי ש'מכה אנשים בלי ראיות' כמו לוחם הזומבים מ'המתים המהלכים'. אבל הרציחות הסדרתיות לא מאפשרות להם להתעסק בגאווה שלהם.
הגופות ממשיכות להימצא, והחשודים המובילים תמיד מוצאים אליבי או נשארים רק אנשים עם מוגבלות שכלית כמו ריימונד מ'איש הגשם'. בתהליך הזה, האלימות והחוסר יכולת של המשטרה, כמו גם האווירה של התקופה, נחשפים בצורה בוטה. כבישים חשוכים ללא תאורה מספקת, מסילות רכבת בין מפעלים, והתרבות של ליווי נשים הביתה הופכים לאסטרטגיית הישרדות בלילות. אם ניו יורק של 'נהג מונית' הייתה עיר של פשע, אז הוואסונג של 'זיכרונות של רצח' היא כפר שבו הביטחון נעלם.
כשהרציחות הסדרתיות נמשכות, המתח בתוך המשטרה מגיע לנקודת רתיחה. דו-מן מתחיל להאמין באובססיביות בתחושה היחידה שלו, 'אני יכול לדעת רק מלהסתכל על הפנים', וטה-יונג מנסה לשמור על קור רוח, אבל החקירה המתמשכת והראיות הסותרות חושפות את השבר שלו. זה כאילו כל הדמויות בסרט נאבקות בתוך ערפל ענק כמו חור שחור ב'בין כוכבים'.
הקהל מרגיש שמישהו הוא הרוצח, אבל אז מתבלבל שוב כשהאליבי מתמוטט בסצנה הבאה. אין כאן תפנית ברורה כמו קייזר סוזה ב'החשוד המיידי', וגם לא דילמה מוסרית קיצונית כמו ב'אסירים'. החקירה נראית כאילו היא מסתובבת במעגלים, ובמרכז המעגל תמיד נמצאות גופות הקורבנות הנטושות.
ככל שהסרט מתקדם, הוא מתמקד בשינוי הפנימי של שני הבלשים, פארק דו-מן וסו טה-יונג. בתחילה הם לועגים זה לזה, אך בהדרגה הם מתאחדים תחת האמונה ש'אולי זה באמת הוא'. כמו שבאטמן רודף אחרי הג'וקר ב'אביר האפל', גם הם רודפים אחרי רוצח בלתי נראה. הראיות חסרות, החקירה המדעית מוגבלת על ידי התקופה, והפער מתמלא ברגשות ובאלימות של השניים.
כשהם סוף סוף עומדים מול 'האחד', הסרט מעלה את כל המתח שנבנה. אבל 'זיכרונות של רצח' לא מבטיח פתרון מספק כמו ב'הארי המזוהם' או צדק מושלם כמו ב'שתיקת הכבשים'. המשמעות של הסיום והמבט האחרון נשארת שאלה שהקהל צריך לחשוב עליה אחרי היציאה מהקולנוע. המבט האחרון הזה נחרט בזיכרון כמו המבט של רוי בטי ב'בלייד ראנר' לפני מותו.
להשלים את המנה עם 'בונגטייל' על בסיס סיפור אמיתי
הערך האמנותי של 'זיכרונות של רצח' טמון בכך שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, אך דוחף את השאלות מעבר לכך. הבמאי בונג ג'ון-הו מתרגם את המקרה הכבד של רציחות סדרתיות בהוואסונג בסוף שנות ה-80 ל'דרמה תקופתית ואנושית', ולא לשחזור פשוט או מותחן מגרה כמו 'זודיאק' של דייוויד פינצ'ר.
הכפר החקלאי בהוואסונג, שבו מתרחש הסרט, הוא כמו סמטה אחורית של ההיסטוריה המודרנית של קוריאה. בסוף שלטון הצבא, כאשר הדמוקרטיזציה עדיין לא חלחלה לחלוטין למשטרה, עם חקירות חסרות זכויות אדם ואווירה חברתית שלא הייתה רגישה לבעיות של אלימות מינית ובטיחות נשים. אם 'מד מן' הציג את האפליה המגדרית של שנות ה-60 בארה"ב, 'זיכרונות של רצח' מציג את חוסר הרגישות לבטיחות נשים בשנות ה-80 בקוריאה. הסרט לא מבקר את האלמנטים האלה ישירות, אלא מציג את האווירה של התקופה ומאפשר לקהל לשפוט.
כוח הבימוי זורח בפרטים. סצנות כמו שדה אורז בגשם, עשן מיתמר מארובות המפעלים, והתחושה של אי נוחות בין תלמידי בית ספר יסודי שיוצאים לטיול, לא משמשות רק כרקע אלא מכוונות את הטון הרגשי. ההגדרה של גשם בכל לילה שבו מתרחש פשע היא סמלית כמו הגשם הנצחי ב'בלייד ראנר', ופועלת כאלמנט שמוחק ראיות במציאות.
הסצנות שבהן הבלשים מחפשים בזירה נראות כמו מאבק חסר תוחלת אחרי 'אמת שנמחקת'. כמו סיזיפוס שמגלגל אבן, הבלשים רודפים אחרי ראיות שנעלמות. הזמן והמקום לא נשארים רק כ'סיפור ישן' עבור הקהל של היום. הם מזכירים את הצללים של החברה הקוריאנית שעדיין קיימים. אם 'פרזיטים' עסקו בבעיות מעמדיות עכשוויות, 'זיכרונות של רצח' עוסק בבעיות מערכתיות מהעבר. והעבר הזה עדיין נמשך.
המשחק של השחקנים הוא ברמה של 'דניאל דיי לואיס'. פארק דו-מן, בגילומו של סונג קאנג-הו, מתחיל כבלש כפרי מגוחך כמו המפקח קלוזו מ'הפנתר הוורוד', אך ככל שהזמן עובר, הוא נושא את משקל הטרגדיה שנובעת מחוסר היכולת שלו. המבט שלו שונה לחלוטין בין תחילת הסרט לסופו.
המבט הרגוע של ההתחלה הופך בסוף למעמקי פחד, חרטה, כעס ותסכול. כמו שטרוויס ביקל מ'נהג מונית' שוקע בהדרגה לשיגעון, גם פארק דו-מן שוקע לאובססיה. סו טה-יונג, בגילומו של קים סאנג-קיונג, מופיע כדוגמה ל'קור רוח' של סיאול, אך בסופו של דבר נבלע על ידי המקרה. אם בנדיקט קמברבאץ' מ'שרלוק' מתבונן במקרים ללא רגשות, סו טה-יונג של קים סאנג-קיונג מדחיק רגשות עד שהוא מתפוצץ.
כשהפנים שמדחיקות רגשות מתפוצצות בזעם בלתי נשלט, הקהל מבין שהסרט הזה הוא לא רק דרמת חקירה. גם הנוכחות של השחקנים המשניים חזקה. האלימות והנאמנות של הבלש ג'ו יונג-גו, וההבעות המפוחדות של החשודים החשודים, מזכירים את 'פני התקופה' לאורך כל הסרט.
אחד הסיבות שהסרט הזה אהוב על הקהל הוא האיזון המצויין בין הנאה ז'אנרית לבין הקרירות של מקרה לא פתור. סצנות סלפסטיק מצחיקות, נופים קומיים של תחנת משטרה כפרית כמו 'ברוקלין תשע-תשע', ודיאלוגים מגוחכים ממוקמים בצורה שמאפשרת לקהל לנשום.
אבל הצחוק הזה לא נמשך זמן רב. הגופות והסיפורים של הקורבנות, והחקירה המתמשכת שממשיכה להיכשל, הופכים את הצחוק של הקהל לאשמה. הקצב הזה יוצר את הטון הייחודי של 'זיכרונות של רצח'. תחושה מוזרה של צמאון אחרי צחוק. אם 'ג'וג'ו ראביט' ערבב קומדיה וטרגדיה, 'זיכרונות של רצח' מערבב סלפסטיק ואימה.
נקודה חשובה נוספת היא שהסרט לא מציע 'תשובה' ברורה. מי הרוצח, האם הבחירות של המשטרה היו נכונות, ומה המקרה הזה השאיר לנו - הסרט לא נותן תשובות חד משמעיות. כמו הספינר ב'התחלה', הסצנה האחרונה משאירה שאלות לקהל. במקום זאת, הסרט מציב שאלות לכל צופה.
"האם אנחנו באמת שונים מהתקופה ההיא?", "האם אנחנו, בדרכים אחרות, לא מתעלמים מטרגדיות של אחרים?" שאלות כאלה הופכות את הסרט לבלתי נמאס לצפייה חוזרת כמו 'האזרח קיין'. בהתאם לגיל ולזמן, הסצנות והרגשות שמושכים את תשומת הלב משתנים.
מצמרר, אך מעט מריר
אם אתם מחפשים מותחן חקירה טוב כמו 'זודיאק', 'שבעה חטאים' או 'שתיקת הכבשים', 'זיכרונות של רצח' הוא כמעט חובה לצפייה. מעבר להנאה של לנחש 'מי הרוצח', הסרט מציע חוויה של דמויות אנושיות ואווירת התקופה. תהליך ההתבוננות בפערים בין חלקי הפאזל עשוי להיות מעניין יותר מהפאזל עצמו.
בנוסף, למי שמעוניין להסתכל על העבר של החברה הקוריאנית מזווית שונה, הסרט הזה מומלץ בחום. לא שנות ה-80 המאוחרות כפי שמוצגות בספרי היסטוריה או דוקומנטרים כמו 'זה מה שאנחנו רוצים לדעת', אלא זיכרון של 'חיים' המיוצג בתחנת משטרה כפרית, שדות אורז, מפעלים וסמטאות. ובתוך זה, ייתכן שתגלו בעיות מבניות שחוזרות על עצמן גם היום. מערכת המשטרה והמשפט, בטיחות נשים, אופן הדיווח של התקשורת - הסרט נוגע בנושאים רחבים ועמוקים יותר ממה שנראה.
לבסוף, אם אתם מתעניינים בחוסר האונים והאובססיה האנושית כמו ב'מתאבק' או 'וויפלאש', ובניסיון למצוא משמעות בתוך זה, 'זיכרונות של רצח' יישאר איתכם זמן רב. אחרי הצפייה, ייתכן שהמבט האחרון של פארק דו-מן והמילים האחרונות שלו יישארו במחשבותיכם.
המבט הזה מופנה לא רק כלפי הרוצח של המקרה הלא פתור, אלא אולי גם כלפינו, הצופים. הסרט שואל אותנו, "מה עשינו אז, ומה אנחנו עושים עכשיו?" השאלות האלה, שהסרט שואל ללא נימוס אך בעקשנות, הופכות את 'זיכרונות של רצח' ליצירה רלוונטית שתמשיך להיקרא גם בעתיד. למרות שהרוצח האמיתי נתפס ב-2019, השאלות שהסרט מעלה עדיין מחכות לתשובות.
