[magazine kave=צ'וי ג'אהיוק כתב]
באמצע הקיץ, השמש מחממת את החול והצינורות והפרגולות עומדים צפופים בחוף הים של הונגדה בבוסאן. קריאות רמות של סוחרים, ילדים קופצים לתוך הגלים, תיירים שיכורים מתערבבים במרכז כל זה, צ'וי מאנסיק (סול קיונג-גו) מביט אל הים בעיניים כבדות. לאחר שחזר עם רגשות אשם על כך שאיבד את אביו בטרגדיה של צונאמי בתאילנד, הוא מתקרב לסביבתה של הים הנשים קאנג יון-הי (הא Ji-won) ומחייך בקול רם יותר ומספר בדיחות קלות. הוא לא מצליח להוציא את המילה "תפוח" מהפה, ממלא כוסות מרק בדוכן אוכל, עוצר מונית במקומו, ועוזר בעבודות הבית שצריך לתקן, ממשיך את כפרתו בדרכו שלו. יון-הי דוחפת אותו כמו מישהו שהיא ראתה הרבה זמן, אך בצד אחד של ליבה, היא לא מצליחה להסתיר את התחושה המוזרה שהיא כבר קיבלה אותו מזמן.
ב-Seoul זורם זמן בטמפרטורה שונה לחלוטין. הגיאולוג קים הוי (פארק ג'ונג-הון) בוחן את מבנה הסלעים ואת נתוני הים ומאשר נתונים מדאיגים. סימנים מוזרים נצפים מתחת למים במזרח הים, והמספרים והגרפים על המסך מתאגדים למסקנה אחת. גם בדרום קוריאה, במיוחד באזור הונגדה, שבו יש ריכוז אוכלוסין גבוה, הסיכוי לצונאמי גדול הוא לא נמוך. הניסיון שלו להיות במקום שבו היה צונאמי בעבר רודף אותו, והמצפון שלו כמדען והאחריות שלו כאב מושכים זה את זה. אשתו לשעבר יו ג'ין (אום ג'ונג-ווה) עובדת כאנקר בטלוויזיה, ולא מצליחה לקבל בקלות את התסריט האסוני הזה, שמרגיש לא מציאותי. בעיניו של קים הוי, כאשר הוא מביט על בתו, יש מתח שלא ניתן להסביר במילים של דוח המחקר.
יש גם מבט של מי שנמצא הכי קרוב לים. קצין החילוץ הימי צ'וי הונג-סיק (לי מינ-קי) מבלה את היום שלו רץ בין תיירים שיכורים שמפריעים ובין נופשים שמתעלמים מהוראות הבטיחות. הוא קרוב יותר לאנשים שמכירים את הים מאשר מפחדים ממנו. הוא מרגיש את הרגע שבו הזרמים משתנים בגופו, ויודע מניסיון את הדפוסים שבהם הגלים מתגברים בפתאומיות. באחד הימים, כאשר הוא מציל את הונגי (קאנג יי-וון) שנפלה למים תוך כדי קללות, מתחילה הרומנטיקה המוזרה בין השניים. אחד מהם חזר מהצלה מסוכנת, והשני מתלונן בקול רם על כך, והמפגש הראשון המוזר הזה מביא לסרט גם צחוק קל וגם רגש.
בתחילת הסרט, הונגדה נראית יותר כמו סרט חופשה קיץ מאשר סרט אסון. מאנסיק ויון-הי שותים יחד בדוכן החוף, המסעדה של יון-הי מתכוננת לפתיחה, הונג-סיק מתבדח עם חברי הצוות, וחיי היומיום של קים הוי, שעובר בין תחנת הטלוויזיה למעבדה, מתערבבים בעריכה חוצה. הבמאי מראה את הנופים הרגילים האלה במשך זמן רב. הקהל מתחבר לצחוקיהם, לקיטוריהם ולסכסוכים הקטנים. ככל שהשגרה הזו מתמשכת, כך האסון הקרוב מרגיש יותר אכזרי, למרות שכולם יודעים את זה, הם רוצים לשכוח את זה לרגע.
אך בפינה של המסך יש סדקים קטנים. דגים מתים נשטפים לחוף, גלים מוזרים נלכדים רחוק בים, ישיבות של פקידים שלא מקבלים את דיווחיו של קים ברצינות, וההצעות לדחות את האזהרות רק בגלל שלא ניתן להפחית את מספר התיירים. הסצנות המוכרות האלה מזכירות שהאסון הוא לא ברק שנופל פתאום מהשמים, אלא תוצאה של סימנים שהופיעו מראש ואזהרות שהוזנחו.
האם עצב מגיע אחרי שמחה...
ביום הגורלי, הונגדה היא המקום הכי עמוס השנה. חופשות בתי הספר, חופשות, ופסטיבלים מקומיים מתלכדים, והחוף מלא באנשים. יון-הי מתמלאת בחלום לפתוח את המסעדה שלה ומכינה את עצמה לקבל את האורחים, ומאנסיק מסתובב בסביבה עם רצון להודות על כך שהוא יוכל סוף סוף להודות. הונג-סיק מתרכז בעבודת החילוץ שלו, אך בכל הזדמנות הוא מחפש תירוץ ליצור קשר עם הונגי. קים הוי מנסה לשכנע את הפקידים עם הדו"ח האחרון שלו, אך התשובות שמתקבלות הן רק חיוכים מעורפלים ודיבורים מתחמקים. הסצנות שבהן הדמויות נפגשות ומצטלבות בחלל של הונגדה גורמות לעיר כולה להרגיש כמו אורגניזם חי.
ואז פתאום הים שקט. קצב הגלים נפסק, והמים נעלמים בצורה לא נורמלית, חושפים את החוף כמו אזור ביצתי רחב. אנשים מתקרבים לים בהשתוממות מהנוף המוזר הזה. הם רואים דגים זזים במרחק, וכולם שולפים את מצלמות הטלפון הנייד. ברגע הזה, הקהל כבר יודע. שהנסיגה הזו היא סימן לפני צונאמי עצום. ההבנה הזו מגדילה את המתח בין מה שנמצא מחוץ למסך ובפנים.
קים הוי, הממשל והמשטרה הימית מבינים מאוחר את החומרה של המצב וממהרים להוציא אזהרות ופניות לפינוי, אך עדיין יש המון אנשים על החוף ובמרכז העיר. בסצנה הבאה, קיר מים בגובה עשרות מטרים ממלא את האופק, וברגע שהוא מתקרב לעיר, הסרט חושף את כל הצחוק והיומיום שהצטברו עד כה, ומציג את מהות ז'אנר האסון. רכבים על גשר גוואנגאן נשטפים בגלים, מים פורצים ללובי של בניין גבוה, וחניונים תת-קרקעיים ותחנות רכבת תחתית, ומנהרות שוקעות במים תוך שניות. הונג-סיק מחזיק בחוט עד הסוף ומושך אנשים למעלה, ומאנסיק קופץ באופן אינסטינקטיבי לעבר יון-הי ואנשים סביבו. כל דמות צריכה להחליט מה להגן עליהם ומה לוותר עליו. התוצאה של הבחירה הזו תהיה הגל הרגשי הגדול ביותר בחלק השני של הסרט, ולכן כדאי לעקוב אחריה בעיניים שלך.
להוסיף K-דרמה לסרטי אסון
כאשר בוחנים את שלמות היצירה, הנקודה הבולטת היא השילוב של הז'אנרים. "היונגדה" לוקח את הסיפור שהראה סרטי אסון הוליוודיים, אך מוסיף עליו בצורה עבה את המלווה המשפחתי הקוריאני, הקומדיה הרומנטית והקומדיה הקרובה לחיים. הסיבה לכך שהסימנים לאסון לא נראים במשך זמן רב היא כדי שהקהל יוכל לקבל את הדמויות לא כ"קורבנות של האירוע" אלא כ"אנשים שאפשר לראות איפשהו". הדרך שבה יום רגיל נבלע כולו יוצרת תחושת אובדן שעולה על הממדים הוויזואליים של סצנות האסון.
הרכב הדמויות הוא אולי טיפוסי. אב עם אחריות אך חסר כישרון לדבר, אישה שמחזיקה את הכאב עם חיוך, מומחה שמתנדנד בין מדע למציאות, צעיר קשה אך טהור, דמות שמתחילה מעצב אך בסוף אוהבים אותה. תפקידים מוכרים נמצאים כאן. אך הטיפוסיות הזו היא הכוח של "היונגדה". הקשר בין סול קיונג-גו להא Ji-won, מאנסיק ויון-הי, מרגיש כמו רגשות של גברים ונשים שיכולים להיות באיזה מקום בבוסאן. מילה חולפת יכולה להיות פצע, ובדיחה שנאמרה בלי כוונה יכולה להישאר בלב זמן רב, השיחה שלהם מראה את זה באופן טבעי. הונג-סיק של לי מינ-קי מסמל את פניו של צעיר אחראי אך גס, והקשר בין קים הוי לי ג'ין של אום ג'ונג-ווה ופארק ג'ונג-הון מביא את המציאות של גיל העמידה ואת הדילמות של ההורים לתוך האסון. כאשר דמויות מגילאים ומעמדות שונים נכנסות לאותה סיפור, הספקטרום הרגשי של הסרט מתרחב.
הרחבת הסקאלה של הקולנוע המסחרי הקוריאני
מבחינת הבימוי, הסרט הזה דוחף את הגבול של הסקאלה של אסון שהקולנוע המסחרי הקוריאני יכול היה ליישם באותה תקופה. התמוטטות גשר גוואנגאן, הצפת בניינים גבוהים, סצנות שבהן העיר כולה שוקעת במים השאירו רושם חזק על הקהל הקוריאני. לא רק בעיית שלמות הגרפיקה הממוחשבת, אלא עצם העובדה שהסצנות שבהן מרחבים עירוניים קורסים הוצגו על המסך היא מרשימה. החוף של הונגדה, העיר הימית וגשר גוואנגאן, שצרכו את דימוי התיירות במשך שנים רבות בסדרות, תוכניות ריאליטי וסרטי פרסומת, פתאום הופכים למבנים פגיעים בסרט הזה. ההקשר מחדש של המרחב הזה הוא מאוד מרשים.
הקו הרגשי של הסרט הזה עוקב אחרי הדקדוק של מלודיה קוריאנית טיפוסית. הוא בונה קומדיה, קונפליקט ודמעות בזה אחר זה, ואז מתפוצץ בשיא. כאשר האסון מתקרב, הקהל יכול לבכות באופן טבעי, כי כבר צברו מספיק אהבה. בתהליך הזה לפעמים יש גם עודף. במיוחד בחלק השני, הצחוק והטרגדיה כמעט מופיעים יחד, והרגשות מתנדנדים. דמות שהייתה מצחיקה עד לפני רגע עושה בחירה טרגית בסצנה הבאה, ומיד אחרי סצנה מרגשת שוב צצה בדיחה, מה שיכול להרגיש קצת מבולגן עבור חלק מהקהל. אך התהפוכות הרגשיות הללו הן גם הקצב המוכר לקהל הקוריאני.
נקודה שראויה לציון כסרט אסון היא כיצד הסרט הזה מצייר את החברה לפני האסון. האזהרות של הגיאולוג מאבדות כוח על סף הביורוקרטיה, והאדמיניסטרציה המודאגת מהכנסות התיירות בעונת החופשות דוחה את המסקנות הלא נוחות. הבמאי לא מציב מישהו כרע, אלא מציב את האדישות וההתחמקות מאחריות בצורה טבעית, כאילו זהו נוף שחוזר על עצמו מעבר לתקופה מסוימת. המסר שההצטברות של גישות מוכרות אלו מגדילה את ממדי האסון נשאר גם לאחר שהסרט נגמר.
חשוב גם שהבחירה ממוקדת על הפרט. הבחירות סביב מי להציל קודם, ואיפה להפסיק, משתלבות עם הסיפור של הדמויות. הסרט לא מציע תשובות לגבי הבחירות הללו. קורבן של דמות אחת מואר מאוד, וההחלטה של דמות אחרת עוברת בכמה קטעים קצרים בלבד. הקהל מדמיין מה הוא היה עושה בהשוואה להבדלים הללו. תהליך המחשבה הזה הופך את "היונגדה" ליותר מסתם סצנה מרהיבה.
שונא אנשים, אבל נמשך אליהם כי הם אנשים
הסרט הזה הוא נקודת התחלה טובה עבור מי שאינו רגיל לז'אנר סרטי האסון. הוא לא מציב סצנות אכזריות או הפחדות כמרכז, אלא בונה את הקשרים והרגשות של הדמויות לפני שהוא מכניס את האסון, מה שמאפשר לחוות את המתח הז'אנרי בצורה לא מעיקה. מי שיש לו זיכרונות אישיים מבוסאן והיונגדה יכול גם ליהנות מהנאה של חיבור את הזיכרונות שלו עם הנופים בסרט. הים, שראיתם רק על גלויות ובתמונות, יהפוך למקום שבו חיים ומוות מתחלפים.
אם אתם מרגישים חרדה וחוסר אונים בעולם של היום, הסרט הזה יכול לעזור לכם לסדר את הרגשות המורכבים. "היונגדה" מראה עד כמה האדם יכול להיות קטן מול הטבע העצום, ובו בזמן, מה ההחלטות שהאדם הקטן הזה יכול לקבל אחד עבור השני. בין הגרפיקה המפוצצת והקולות, מה שמחזיק את לב הקהל בסופו של דבר הוא דמות שקופצת למען מישהו אחר. אם אתם רוצים לחוות חוויה שבה אתם צוחקים קלות אך גם מתרגשים, ורוצים לבדוק מחדש את הדגם של מלודיה אסונית קוריאנית, הבחירה לחזור ולראות את "היונגדה" היא בהחלט שווה את זה.