דרך צרה המובילה לבית כפרי מבודד, היער ממשיך כמו לולאה אינסופית מחוץ לחלון המכונית. האחיות סומי (אימ סו-ג'ונג) וסו-יון (מון גון-יונג) חוזרות הביתה במכונית של אביהן לאחר שהות ארוכה בבית חולים. אך במקום שמחה, יש תחושה של אזעקה עדינה באוויר. ברגע שדלת הבית נפתחת, מקבלים את פניהן אב שקט ואמא חורגת חדשה ונחמדה מדי, אונג'ו (יום ג'ונג-אה). והבית עצמו, רחב אך מעורר קלסטרופוביה, הוא מוזר ומחניק. הבית, שנראה כמו חאנוק ישן ששופץ, מחובר כמו מבוך עם מסדרונות ודלתות, והחושך מתחת למיטה, הווילונות והארונות נראים כמו חורים שחורים. הסרט 'ג'אנגווה הונגריון' מציג את הטרגדיה של משפחה בתוך היקום הסגור הזה, כשהוא משלב אימה, מלודרמה ודרמה פסיכולוגית כמו שכבות של בשר חזיר, ומגלה את הסיפור בהדרגה.
מהיום הראשון לחזרתה, סומי משדרת לאונג'ו את המסר 'את לא שייכת לבית הזה'. גם אונג'ו מסתירה סכין מתחת לדיבור הדבש שלה. השיחות סביב שולחן האוכל הן מנומסות על פני השטח, אך הן כמו תחרות סייף, כשהן מכוונות זו לזו בכל רגע. סו-יון מתכווצת בין השתיים, כמו עכבר מת, ומסתכלת בזהירות. בבית, כאילו הייתה מלחמה כבר מזמן, אף אחד לא יכול לנשום בנוחות. ובנוסף, ישות בלתי נראית מצטרפת. נשימות וצעדים בלילה, שיער שמבצבץ מחריץ דלת הארון, מבטים מהחושך מתחת למיטה. הצופים תוהים ללא הרף מה יש בבית הזה, או מי נמצא בו.
הסיפור חודר במהרה לעבר המשפחה. האירוע שגרם לסומי וסו-יון להגיע לבית החולים, היעדרות האם הביולוגית, שתיקת האב, כל אלה מתמזגים והופכים את הפצעים הנטושים בבית לגלויים. אונג'ו מאמינה שהיא בעלת הבית החוקית ומנסה לכפות סדר, אך עבור האחיות היא פולשת ותוקפת. טעות קטנה בשולחן האוכל מתנפחת להשפלה ואלימות מילולית, ושקיות התרופות והקופסאות מופיעות שוב ושוב כמו תיבת פנדורה שמכילה את הטראומה המשפחתית. הבמאי קים ג'י-וון מעביר את העבר של הבית דרך חפצים ומרחבים במקום הסברים ארוכים. תמונות משפחתיות על הקיר, חדרים ריקים, מגירה נעולה, כל אלה לוחשים את האמת לפני הדיאלוגים.
המתח בתחילת הסרט נובע בעיקר מהחרדה הבלתי נראית ולא מהאלימות הגלויה. המבט של אונג'ו דרך חריץ הדלת על האחיות, שתיקת האב שמתעלם מכל, והסיוטים החוזרים של סומי מתחברים בעדינות. ואז, בלילה אחד, מתרחש אירוע בלתי מוסבר בחדר של סו-יון והאימה עולה שלב. קול הדלת שנפתחת ונסגרת, תנועת הסדינים כאילו נמשכים על ידי יד בלתי נראית, צורה שחורה שמטפסת מתחתית המסך. הצופים מבינים שהאימה בבית הזה חורגת מעבר לסכסוך משפחתי פשוט. ובו זמנית, הם מרגישים שהאימה קשורה להיסטוריה המשפחתית כמו חבל טבור.
ככל שהסרט מתקדם, הגבולות בין המציאות לסיוט, בין ההווה לזיכרון, מטושטשים בכוונה. הסצנות שנראות דרך עיניה של סומי הופכות יותר ויותר לא ברורות, והפעולות של אונג'ו נראות מוגזמות מעבר לרוע אנושי. חפצים יומיומיים כמו צלחת בשר על השולחן, מגבת מוכתמת כמו דם, וזבל שנערם מתחת למדרגות, פתאום הופכים לטריגרים של אימה. הצופים מתחילים להתבלבל אם כל זה באמת קורה או שזהו חזיון שנוצר על ידי רגשות אשם של מישהו. תפיסה לא יציבה זו מובילה למכה שמטלטלת את המסך כולו, אך עדיף לבדוק את מהות ההפתעה בעצמך.
מה שברור הוא ש'ג'אנגווה הונגריון' אינו סתם סרט אימה עם רוחות רפאים או מלודרמה על אם חורגת ובנותיה. הבמאי קים ג'י-וון לקח את המוטיב מהאגדה הקוריאנית 'ג'אנגווה הונגריון ג'ון', אך במקום להעתיק את מעשי הרוע של האם החורגת ואת הנקמה של הבנות, הוא יצר מחדש את הפסיכולוגיה והפצעים של משפחה מודרנית. אם ברוח המקורית הרוח הייתה התגלמות הנקמה, האימה בסרט זה קרובה יותר לצללים שנוצרים על ידי רגשות אשם, דיכוי ועיוות הזיכרון. מה שמפחיד יותר מרוחות רפאים הם האנשים שחוזרים על פצעים מבלי להבין אותם, כמו שלא ניתן להפסיק את ctrl+C ו-ctrl+V.
המיזנסצנה כסמל לרנסנס של הקולנוע הקוריאני
כשמדברים על האיכות של 'ג'אנגווה הונגריון', הדבר הראשון שעולה על השולחן הוא המרחב והמיזנסצנה. הבית ב'ג'אנגווה הונגריון' אינו רק רקע אלא פועל כמו דמות ענקית. הסלון הרחב והמסדרונות האינסופיים, החדרים עם צבעים ותאורה שונים, כל אלה נראים כמו מפה תלת-ממדית של הפסיכולוגיה של הדמויות. במיוחד הסצנות שבהן התאורה האדומה, הירוקה והכחולה משתלטות על המסך, ממחישות בדיוק את הטמפרטורה והצפיפות של הרגשות. המנות האדומות והצלחות על השולחן, הטפטים עם דוגמאות פרחים שמתפשטים כמו דם, והיער הירוק המבריק בחושך, כל אלה נראים כמו שברי רגשות שזולגים מהדמויות. כמו פילטר אינסטגרם שהובא לקצה, הצבע הופך לשפת הרגשות.
הצילום ובחירת הזוויות הם גם מצוינים. המצלמה לעיתים קרובות מצלמת את הדמויות ממיקום נמוך, או מציצה דרך חריצים בין הדלתות והרהיטים. נקודת המבט הלא נוחה הזו הופכת את הצופים ל'ישות שלישית שמסתתרת איפשהו בבית'. גם כשהמצלמה עוקבת אחרי מישהו במסדרון, היא לא רצה קדימה אלא שומרת על מרחק קטן מאחור. המרחק העדין הזה נותן לצופים תחושה שמשהו עלול לקפוץ מהמסך בכל רגע, כמו במשחק יריות בגוף ראשון שבו צריך להיזהר מאויב שמנסה לפגוע מאחור. בו זמנית, מיקום המצלמה הזה חופף עם הפסיכולוגיה של הדמויות שמסתובבות סביב האמת מבלי להגיע אליה.
עיצוב הסאונד הוא עדין ומחושב, כראוי לסרט אימה. במקום צעקות חזקות או אפקטים קוליים פתאומיים, נשימות שקטות וצעדים נמוכים הם שמגיעים לעור. קולות חריקת הבית, צליל הכלים שנוגעים קלות, ורוח הנושבת מהיער, כל אלה פועלים כמו שחקנים על הבמה. גם המוזיקה נמנעת מ-BGM אימה מוגזם ומתערבת רק כשצריך. ברגעים מסוימים, כמעט לא נשמעת מנגינת פסנתר, וברגעים אחרים, היא מתערבבת עם כלי הקשה מתכתיים ומגרדת את עצבי הצופים. בזכות זה, האימה של הסרט אינה קפיצות פתאומיות אלא חרדה שחודרת לאט, כמו תחושה של חדר המתנה אצל רופא שיניים.
גם מבחינת המשחק, היצירה הזו מדהימה גם היום. סומי של אימ סו-ג'ונג היא דמות מורכבת שמכילה את פני המגן, הקורבן ולעיתים התוקף. המבט החזק שלה כשהיא מנסה להגן על אחותה והבעת הפנים החרדה כשהיא מתעוררת מסיוט, מתקיימים יחד בגוף אחד. סו-יון של מון גון-יונג היא האחות הצעירה והפחדנית, אך לעיתים היא מראה הבעה כאילו היא יודעת את כל הסודות. כמו צופה שיודע את הספוילר. אונג'ו של יום ג'ונג-אה היא מנוע נוסף של הסרט. על פני השטח היא נראית כמו בעלת בית מתוחכמת ומיומנת, אך ברגעים מסוימים הבעת פניה מתעוותת והרגשות הנסתרים של נחיתות וכעס זולגים החוצה. כשהמשחק של שלושת השחקנים הללו מתנגש, מתגלה שכבת רגשות מורכבת שמעבר לדמויות של רשע מול טוב.
האב שמגולם על ידי קים גאפ-סו הוא הדמות הכי מדוכאת בסרט. הוא כמעט ולא מדבר בכל הסצנות, מתחמק ממבטים ומטשטש את המצב. על פני השטח הוא נראה כמו אב חסר אונים, אך הסרט מראה ששתיקתו היא חלק מהטרגדיה. לא לעשות כלום הוא גם בחירה, והדמות הזו מוכיחה זאת בצורה כואבת. הסרט מראה את ההשפעה ההרסנית של התנהגות מתבוננת שלא מגנה על המשפחה ולא מתמודדת עם הפצעים, דרך המצב והתוצאה ולא דרך ביקורת ישירה. כמו ליישם את 'תיאוריית הספירלה של השתיקה' בדרמה משפחתית.
אימה בסיסית ולא הפתעות פתאומיות
הסיבה שהאימה בסרט הזה נשארת כל כך הרבה זמן היא שהמקור שלה קרוב יותר לפסיכולוגיה מאשר לעל-טבעי. זה לא משנה אם יש רוחות רפאים או לא. העיקר הוא מי מנסה להסתיר מה, ואיזה זיכרון לא מצליחים להכיר. כל דמות בוחרת בדרכה המעוותת כדי להדחיק או להתמודד עם אמת בלתי נסבלת. העיוות הזה מצטבר ומתסיס, ובשלב מסוים כל החפצים והצללים בבית הופכים לסמלים מעוותים. הצופים מנסים כל הזמן לפענח מה אמיתי ומה דמיון, ומי זוכר את האמת. התהליך הזה עצמו הוא מנגנון שמגביר את האימה של הסרט.
מבחינת מבנה הסיפור, 'ג'אנגווה הונגריון' הוא גם סרט פאזל חכם מאוד. בצפייה הראשונה, הצופים נשאבים לסצנות המפחידות ולמתח, אך בצפייה השנייה והשלישית, הם מתחילים לראות את הרמזים והסימנים המוסתרים בכל מקום. המיקום שבו עובר מבט הדמות, מי היה איפה, איך מסודרים המקומות בשולחן בסצנה מסוימת, כל אלה פועלים כחתיכות שמרמזות על האמת. כמו 'החשוד המיידי' או 'החוש השישי', זהו סרט שחובה לצפות בו שוב. לכן, היצירה הזו ממשיכה להיות מוערכת מחדש עם הזמן ולא נעלמת מדירוגי סרטי האימה. זהו גם מקרה נדיר של מיקס מוצלח בין הרגש הקוריאני לבין דקדוק של מותחן פסיכולוגי מערבי. כמו להוסיף גבינה לתבשיל קימצ'י ולהיות מופתע כמה זה טעים.
אין ספקות שאין ביקורת כלל. לצופים הראשונים, העלילה לאחר האמצע עשויה להיראות מעט מסובכת. הטון של האימה, הדרמה הפסיכולוגית והמלודרמה המשפחתית מתערבבים ויש רגעים שבהם קשה להבין מהו הציר המרכזי. בחלק האחרון, מספר סצנות נאספות יחד ומובילות לחלק של הסבר, וזהו חלק שבו הדעות חלוקות. עבור חלק מהצופים, ההסבר הזה הוא ידידותי ומפתיע, אך עבור אחרים, זה עשוי להרגיש כמו מילוי יתר של המסתורין. כמו לראות קוסם שמסביר את הטריק שלו בצורה ידידותית. אך בהתחשב באיכות הכוללת ובצפיפות הרגשית, חלקים אלה קרובים יותר לתחום הטעם.
מה שמעניין הוא ש'ג'אנגווה הונגריון' הציע כיוון חדש לסרטי האימה הקוריאניים. עד אז, סרטי האימה הקוריאניים התמקדו בבידור קיץ או בהפתעות חד פעמיות, אך היצירה הזו שמה את הפצעים, הטראומה ושברי הזיכרון במרכז האימה. סרטי אימה ומותחנים קוריאניים רבים שהופיעו לאחר מכן השתמשו בפצעים מציאותיים כמו אלימות במשפחה, אלימות בבית הספר וקונפליקטים בין דורות, וההשפעה של הסרט הזה לא הייתה קטנה. הוא קבע את הבנצ'מרק של ויזואליזציה של הדיכוי והרגשות האשמה של החברה הקוריאנית בתוך מסגרת הז'אנר. כמו ש'שר הטבעות' קבע את הסטנדרט לסרטי פנטזיה.
אם אתה רוצה להתמודד עם אגדה קוריאנית אכזרית
אם אתה מגיב יותר לשקט מחניק ולמבט לא נוח מאשר לאפקטים קוליים רועשים וסצנות מלאות דם, האווירה של 'ג'אנגווה הונגריון' תישאר איתך זמן רב. כמו האפטר טייסט של יין טוב.
אם המילה 'משפחה' גורמת לך להרגיש קצת מורכב, הסרט הזה עשוי להעניק לך קתרזיס מוזר. הסרט מראה בצורה של אימה את העובדה שקרבת דם יכולה להיות אכזרית יותר מאשר חוסר קרבה, ושבמקום הקרוב ביותר אפשר לפגוע זה בזה הכי עמוק. האם זה יהיה מוזר לומר שזה כמו לעבד סשן טיפול משפחתי לסרט אימה?
אם אתה מוכן להתמודד עם פצעים שקטים ישירות, ומקווה שסרט אימה ימשיך להתנגן בראשך זמן רב לאחר סיומו, 'ג'אנגווה הונגריון' הוא בהחלט שווה לחקור מחדש. הרוח על גדת הנהר, החושך בבית, הצלחות על השולחן ושקיות התרופות, כל האובייקטים יגיעו עם משמעות. לאחר צפייה בסרט, המבט שלך על מסדרונות חשוכים, חריצי דלתות הארון ותמונות משפחתיות עשוי להשתנות במעט. ואולי תרצה לבדוק מתחת למיטה לזמן מה. לא בצחוק.