האם ראית רוח רפאים או הפכת לרוח רפאים? 'הסרט גוקסונג'

[magazine kave]=צ'וי ג'י-הוק כתב

בכפר הררי חשוך, בשעות הבוקר המוקדמות, ערפל מכסה את העמק ומי גשם טופחים מהגג. השוטר ג'ונג-גו (קוואק דו-וון) יוצא מהבית כשהוא סובל מהנגאובר לאחר ששתה יותר מדי בלילה הקודם. הוא מטפל במקרים של סכסוכים משפחתיים ואירועים קטנים כמו תמיד, ומדבר עם עמיתיו, והיום בכפר הקטן הזה נראה מתחיל כמו 'פאגו', עם תחושת רעות שהשגרה המשעממת תתממש לסיוט. אך אירוע רצח ביזארי שהתרחש באחד מהשבילים הרטובים יטרוף את האוויר בכפר לחלוטין. הרוצח עומד עם עיניים מזוגגות, מכוסה בדם, ובתוך הבית גופות משפחתו מפוזרות באכזריות. ג'ונג-גו מרגיש שהזירה הנוראה הזו קרובה יותר ל'סיוט' מאשר לאדם, אך בתחילה הוא מנסה להתייחס לזה כאל מעשה של פסיכופת שיכור. הוא עדיין לא יודע שהוא עומד במרכז תעלומה על-טבעית כמו דייל קופר מ'טווין פיקס'.

הבעיה מתחילה כאשר מקרים דומים מתרחשים בזה אחר זה כמו דומינו. כל הרוצחים מפתחים פריחה כהה על עורם, ועיניהם מטושטשות כשהם טורפים את משפחותיהם. בתי התוקפים והקורבנות כולם נמצאים בכפר מבודד בשם גוקסונג, מוקפים בהרים, יערות, גשם וערפל. בעוד שההיסטריה הקולקטיבית מתפשטת, שמועות על 'זקן יפני שחי בהרים' מתפשטות מפה לאוזן בין תושבי הכפר. חמותו של ג'ונג-גו אומרת יום אחד, בקול נרגש, שהזר (קונימורה ג'ון) שהחל לחיות בקרבת הכפר הוא שד שאוכל בני אדם. עם עדויות נוספות מאנשים שראו אותו בהרים, האיש המסתורי הזה הופך בהדרגה לשעיר לעזאזל של פחד ושנאה בכל הכפר. כמו תושבי הכפר ב'וויקרמן' שמחפשים קורבן, גם תושבי גוקסונג מחפשים רוע שניתן להסביר.

מהו מהות השד שתקף את בתי?

חיי ג'ונג-גו מתמוטטים לחלוטין ברגע שהפחד הזה נכנס לביתו. בתו הו-ג'ין (קים האן-י) מתחילה פתאום לקלל, לרטון מילים לא ברורות, והגוף שלה מתחיל לפתח פריחות וחבורות מוזרות. הילדה שהייתה רגועה וטובה בבית הספר מתחילה לדבר בשפה גסה כמו רייגן מ'האקסורציסט', וג'ונג-גו, שמביט בה כשהפנים שלה מתכהות, מתמוטט מהפחד של היותו אבא לפני שהוא שוטר. גם כשפונים לבית החולים, גם כשנותנים לה תרופות, הסיבה לא מתגלה. זקן הכפר, שמבין בשיטות קסם, קובע: "זה לא מחלה של בני אדם", והכפר כולו נדחף בהדרגה לתחום שאי אפשר להסביר בשפה של מדע והיגיון. כמו ש'הראדיטורי' תיאר את הרוע שזוחל לתוך המשפחה, גם 'גוקסונג' תופס במדויק את התהליך שבו השגרה מתמוטטת לאט לאט.

בנקודה זו נכנס דמות נוספת. המיסטיקן איל-גוואנג (הוואנג ג'ונג-מין) יורד מסיאול עם בגדים מפוארים ודיבור רועש. הוא סוקר את מצב הו-ג'ין במבט אחד, וקובע שהאחראי על המהומות בכפר הוא הזר בהרים. הטקסים של איל-גוואנג הם סצנות סימבוליות בסרט. תופים ומצלתיים מצלצלים כמו משוגעים, דם אדום וצבעים צהובים מכסים את המסך, ובצד אחד יש טקס קללה של מוות, ובצד השני טקס חשוד של הזר, שנערך בעריכה חוצה. כמו המונטאז' של טקס ההטבלה ב'הסנדק' או הקרב של האקסורציזם ב'קונסטנטין', שני הטקסים ששולחים כישופים זה לזה מגבירים את הקצב ומקבלים את פעימות הלב של הצופים. הסצנה הזו היא מיני מלחמת דת שבה מתנגשים סמלים של דתות קונבנציונליות, שינטו יפני ונצרות.

באותו זמן, באחד מהשבילים הרטובים, אישה מסתורית בשם מונג-י (צ'ון ווהי) לבושה בלבן מתהלכת כמו רוח רפאים. מונג-י מופיעה פתאום מול ג'ונג-גו, זורקת אבן ומשאירה אזהרה מוזרה. היא אומרת שהזר הוא השד, ושיש לו את נשמת הו-ג'ין. אך איל-גוואנג מופיע שוב ואומר את ההפך. מונג-י היא הרע האמיתי, והזר עשוי להיות זה שמנסה להחזיק את הרע. ג'ונג-גו מתערער לחלוטין במצב שבו הוא לא יודע איזו צדק הוא האמת, או אם שניהם שקריים. כמו ב'יוז'ואל סוספקטס' שבו קשה לדעת מי הוא קייזר סוזה, גם הצופים ב'גוקסונג' לא יכולים להיות בטוחים מי הוא השד האמיתי עד הסוף.

ג'ונג-גו מתנדנד בין השפה ההגיונית של השוטר, האינסטינקטים של אב, השמועות והדעות הקדומות שהצטברו בין תושבי הכפר, והסמלים של המיסטיקה והדת. הכפר כבר לא מקום של 'הסקת מסקנות לוגיות', אלא זירה פסיכולוגית שבה אמונה וחוסר אמון, שמועות ופחד מתערבבים. המזבח המסתורי שנמצא בבית הזר, התמונות והחפצים של הקורבנות, והסצנות המוזרות שנצפות במערות בהרים, כל אלה נראים כמו הוכחה לקיום השד, אך משאירים מקום לפרשנויות אחרות. הסרט לא נותן תשובות נוחות לצופים עד הסוף. מה ג'ונג-גו יבחר, ואיזה סיום תבחר הבחירה הזו, נשארים המסתורין האכזרי ביותר של הסרט. כמו 'אין ארץ לזקנים' שלא מסביר את מהות הרע, 'גוקסונג' גם משאיר שאלות במקום תשובות.

 הסט של נא הונג-ג'ין 'סט מתנות כולל'

כך, העלילה של 'גוקסונג' מתחילה במסגרת מאוד טיפוסית של סרטי חקירה משטרתיים, ומושכת בהדרגה אל תוך תמונות של פחד פולקלורי, מותחן דתי, ואימה זומבית. ההומור והבדיחות שמלווים את הסרט מההתחלה גורמים לצופים להרגיש נינוחים, אך ככל שהסרט מתקדם, ההומור הזה גם פועל כמו צל של פחד מבעית. זה מצחיק, אבל אי אפשר לצחוק, וככל שמנסים להסביר, הסיפור רק מתמלא ביותר חורים בלתי מובנים. כאן מתחילה האסתטיקה האמיתית של היצירה.

אם ננתח את האיכות של היצירה, התכונה הגדולה ביותר של 'גוקסונג' היא התנגשות הז'אנרים וההיברידיות. הסרט הזה הוא מותחן פשע שמתרחש בכפר, סרט אימה שבו רוחות ושדים מופיעים, ובו זמנית הוא דרמה דתית עצומה שבה מתערבבים נופים כפריים קוריאניים, אמונות פולקלוריות, שומרות דתיות ומיתולוגיה נוצרית. הבמאי נא הונג-ג'ין לא נותן לכל אחד מהז'אנרים הללו להתקיים בנפרד, אלא מניח אותם זה על גבי זה באותו מסך. כמו ש'פאראסייט' הכיל קומדיה ומותחן באותו פריים, גם 'גוקסונג' משחזר בו זמנית בדיחות ופחד. הבדיחות הכפריות המתרחשות בתחנת המשטרה, השיחות של גברים בכפר בבר, והסצנה שבה תלמיד הכמורה מתרגם יפנית בצורה מגושמת, כל אלה מרגישים כמו מרכז הכובד של המציאות. אך מעל לתמונה הרגילה הזו, ההרים הרטובים, הכלב השחור, הגופות המוכתמות בדם והטקס של המיסטיקן מתערבבים, ובשלב מסוים הצופים לא יכולים להבחין 'מהו מציאות ומהו סיוט'. כמו בסרטים של דייוויד לינץ', הגבול בין מציאות להזיה מטשטש.

במרכז הבימוי ישנה אובססיה עיקשת ל'עמימות'. האם הרע קיים? אם כן, מהו פניו? הסרט לא נותן תשובה לשאלה הזו עד הסוף. הזר מתואר כדמות זרה בחברה הקוריאנית, מושא חשד ושנאה בקלות. הוא משוטט כמו חיית טרף, נצפה ליד דם וגופות, ואוסף בביתו קמעות ומזבחות. אך בעיניו יש פחד וחוסר צדק, והוא לפעמים מביע הבעות פנים כמו חיה הניצודה. לעומת זאת, מונג-י מופיעה בלבוש לבן, יחפה, כמו ישות קדושה, אך המצלמה צופה בה מלמעלה או חוסמת את פניה, שוב ושוב, ומערערת את הביטחון של הצופים. כמו ש'סאטר איילנד' בוגד באמון הצופים, גם 'גוקסונג' שובר את האמון במבט.

 עולם בלתי ידוע שבו רק הבמאי יודע את התשובה

העמימות הזו נוכחת לא רק במבנה הסיפור אלא גם בעיצוב המיזנסצנה ובצילום. ערפל ההרים ומי הגשם, החשכה של הלילה והאור הכחול של הבוקר מתערבבים כל הזמן על המסך. הכפר ההררי מצולם לא כ'נוף' אלא כ'תחושה'. חצרות, חממות, שבילים צרים, תחנת משטרה ישנה, נופים כפריים מבולגנים מסודרים אחד אחד בפרטים, אך התמונות המוכרות הללו הופכות ברגע מסוים לרקע של פחד. כמו ש'סיין' הפך חווה רגילה בפנסילבניה לזירה של פחד, גם 'גוקסונג' הופך את הכפר הקוריאני לארץ השדים. הצופים חווים לאחר סיום הסרט, כאשר הם עוברים בדרך הרטובה, את זכר גוקסונג מתגנב לתודעה.

עיצוב הסאונד והמוזיקה הם גם מרכיבים שהפכו את 'גוקסונג' לאבן דרך בסרטי האימה הקוריאניים. למעשה, בסרט הזה כמעט ואין קפיצות מפחידות במובן המסורתי. במקום זאת, קולות של חיות, גשם, חרקים, רעש של עצים נשברים, וצעקות של אנשים נשמעות מרחוק, כל אלה אחראים על שכבות הפחד. כאשר המוזיקה בסצנת הטקס מתווספת, היא מספקת תחושת טבילה כמעט במצב טראנס. הקצב חוזר על עצמו באופן קבוע, אך הצלילים והכלים משתנים מעט, ומעצבנים את העצבים של הצופים. במקום שהפחד ייכנס בבת אחת, הוא זוחל לאט לתוך הגוף. כמו הפחד שמתרחש תחת השמש ב'Midsommar', גם הטקס ב'גוקסונג' מציג סיוט בתוך צבעים בהירים.

גם המשחק של השחקנים הוא מרכיב חשוב. ג'ונג-גו בתחילת הסרט נראה כמו דמות טיפוסית של שוטר כפרי, שמרגיש יותר מטרד מאשר אחריות. הוא מתמוטט כשמצלם את זירת האירוע, ומחליף בדיחות גסות עם עמיתיו, ונראה כמו אב 'מטומטם' שמובל על ידי דברי המיסטיקן. אך ככל שהסרט מתקדם, העייפות והפחד, האשמה והספק מצטברים על פניו של ג'ונג-גו. הצופים שואלים את עצמם, 'האם הוא באמת חסר יכולת עד כדי כך שהוא מתמוטט, או האם כל אחד היה מתמוטט במצב כזה?' השאלה הזו עצמה נוגעת לאופן שבו הסרט רואה את בני האדם. כמו שברודי מ' jaws' הוא רק אדם חסר אונים מול הכריש, גם ג'ונג-גו הוא רק אב אחד מול הרע.

נוכחותו של איל-גוואנג היא ציר נוסף. כשהוא מופיע לראשונה עם טקס מפואר ודיבור בטוח, הוא נראה כמו דמות 'המיסטיקן המוכשר' המוכרת לקהל הקוריאני. אך ככל שהאירועים מתפתחים, מתגלה גם הוא כאדם אחד שנלכד בפחד. מה הוא 'באמת' האמין, עד כמה הוא היה בטוח במה שהוא אומר ובטקסים שלו, לא מתברר עד הסוף. מונג-י היא דמות שזוכרים אותה יותר דרך מבטים ותנועות מאשר דרך דיאלוגים. ברגע שהיא מופיעה, האוויר על המסך מתחיל להתעוות. פעם אחת היא כמו גאולה, ופעם אחרת כמו אסון. הזר מסביר את עצמו יותר בשתיקה מאשר במילים. הבית שלו, החפצים שלו, והכיוון שבו הוא מביט, כל אלה רק זורקים חידה לצופים. כמו אנטואן שיגור מ'אין ארץ לזקנים', הוא התגלמות של רוע שלא ניתן להסביר.

יצירה מרשימה מכדי להיחשב רק כ'אימה'

כמובן, הסרט הזה לא נחשב ליצירה ידידותית לכל הצופים. זמן הריצה ארוך, והקשרים של הסיפור רחוקים מהאימה ההוליוודית הקלאסית. צופים שמצפים לרוע ברור, תשובות מושלמות, וקתרזיס מרענן עשויים למצוא את 'גוקסונג' כסרט מתסכל ולא ידידותי. הקרב על הפרשנות בחלק השני, וההפכים וההפכים של ההפכים, דורשים ריכוז. חלק מהצופים עשויים להרגיש שהז'אנרים מעורבים מדי, מה שמוביל לרושם של חוסר סדר. אך אם תעמדו באי הידידות הזו ותלכו עד הסוף, תרגישו שהרגש של 'פחד' הוא הרבה יותר מפתיעה או דחייה. כמו ש'בלייר ויץ'' יצר פחד בלתי נראה, גם 'גוקסונג' יוצר פחד שלא ניתן להיות בטוחים בו.

עולים בראש אנשים שמחפשים סרטים שלא ניתן להגדירם במילה אחת 'סרט אימה'. לא מדובר רק ביצירה מפחידה, אלא בסרט שמסבך את המחשבות במשך כמה ימים לאחר הצפייה, ומספק לצופים את החומר המושלם כדי לנסות לפרש כל סצנה בדרכם. אם אתם אוהבים אימה ניסיונית ששוברת את גבולות הז'אנר, הבלבול והחרדה ש'גוקסונג' מציע עשויים להתקרב לשמחה גדולה. כמו צופים שאוהבים את 'טווין פיקס' או את העונה הראשונה של 'טווין דיטקטיב', המסתורין של 'גוקסונג' עשוי להיראות מרהיב.

אם אתם מרגישים עייפים במידה מסוימת, וצופים באירועים בעולם דרך החדשות ושואלים את עצמכם "למה זה קורה?", דמותו העלובה של ג'ונג-גו תישאר כואבת במיוחד. יש לו משפחה שהוא צריך לדאוג לה, והעולם לא מתנהל כפי שהוא רוצה, והקריטריונים שעליהם הוא יכול לסמוך הולכים ומטשטשים בעידן שבו אדם יכול לעשות בחירות. 'גוקסונג' מראה באכזריות מה אדם יכול לבחור. מהבחירה של ג'ונג-גו, שלא מצליח למצוא תשובה מושלמת, הצופים עשויים לראות את פניהם. כמו שצ'ארלי מ'הכבל גאי' מתמודד עם חוסר האונים שלו, גם ג'ונג-גו מתמודד עם הגבולות שלו.

לבסוף, אם אתם רוצים לראות את הרגשות של האמונה המסורתית והפחד הפולקלורי של קוריאה על המסך, הסרט הזה הוא כמעט חובה. התמונות בסרט הזה, שבהן מתערבבים שדים מערביים, אלים קוריאניים, מיסטיקה ונצרות, גשם, ערפל, דם ואדמה, קשה לשכוח לאחר הצפייה. החוויה של צפייה ב'גוקסונג' היא אולי כמו להיכנס לדרך הררית עמוקה מבלי להבטיח תשובות. הדרך חזרה לא תהיה נוחה. אך לאחר שתעברו את הדרך הזו, תבינו שהסרטים האימה הבאים ייראו הרבה יותר פשוטים. בהקשר הזה, 'גוקסונג' הוא לא רק סרט אימה, אלא מראה את הכוח של הקולנוע הקוריאני.