על דרך הכניסה לבית משפחת העשירים, רכב שחור אחד נכנס לאט. ברגע שהדלת נפתחת, החתן בקהנוו (קים סו-היון) מכופף את ראשו, ואילו מולו צועדת היפהפיה הונג האין (קים ג'י-וון) כמו מתוך מגזין אופנה. הדרמה 'מלכת הדמעות' מתחילה לאחר שהחתונה וההתרגשות כבר מאחור, כאשר מדובר בזוג נשוי בשנה השלישית של שעמום. זה כמו שהקרדיטים של אנימציה של דיסני עולים, והמצלמה מתחילה להראות 'שלוש שנים לאחר מכן'. זה מתחיל עם הנחה של "אחרי הסוף הטוב".
קיהנוו הוא בן הכפר יונגדוורי. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת סיאול והפך ליועץ משפטי בחברה גדולה, גיבור של סיפור הצלחה של "ילד מהכפר", אך המציאות רחוקה מאוד מהדרמות המפוארות כמו 〈סקיי קאסל〉 או 〈הבן הצעיר של משפחת העשירים〉. בבית הוא תמיד צריך להיות זהיר עם משפחת אשתו, וללחום בתווית של "בן הכפר". גם כאשר הוא מביע דעה בישיבות, היא לא מתקבלת כראוי, ובשולחן האוכל הוא צריך לסבול מהזנחה עדינה. כמו משפחת קי-טק ב〈פרזיטים〉, קיהנוו מרגיש את חומת המעמדות בכל בוקר בשולחן האוכל. רק שהוא גר בבית מפואר ולא בדירה חצי-תת-קרקעית, ואוכל ארוחת ערב צרפתית במקום צ'אפאגורי.
לעומת זאת, האין היא מנכ"לית של חנות כלבו בקבוצת קווין, ומקבלת את אהבת סבה. היא מנהלת קרה ושאפתנית, אישה שחיה עם הבגדים והיהלומים היקרים ביותר בעולם. היא דמות שנראית כמו גרסה של מירנדה פריסטלי מ〈השטן לובש פראדה〉 בגרסה של משפחת העשירים הקוריאנית. השניים התאהבו ונישאו, אך באיזשהו שלב הם הפכו להיות כאלה שמבקש מהעוזר להעביר הודעות במקום לדבר זה עם זה. הם שוכבים באותו המיטה, אך המרחק ביניהם רחוק כמו סיאול ויונגדוורי.
לכן, המילה שקיהנוו חושב עליה הכי הרבה היא לא אהבה אלא "גירושין". הוא פונה בעדינות לעורך דין המתמחה בגירושין, קים יאנג-קי (מון טה-יו), חברו מהאוניברסיטה, ומבקש ייעוץ. כמו צ'ארלי וניקול מ〈סיפור נישואין〉, הוא מדמיין את הסצנה שבה שני אנשים שאהבו פעם מחלקים את רכושם ורגשותיהם על גבי מסמכים. בעודו מסדר את תנאי הגירושין בראשו, כשחוזר הביתה הוא מתנהג כמו שגרה ודואג לשעות העבודה המאוחרות של האין, וקונה תרופות כשאומרת שהיא לא מרגישה טוב, מה שגורם לו לבלבול. האם באמת האהבה התקררה, או שהפצעים וההבנות השגויות הצטברו והובילו לאיבוד הדרך? כמו תמונה תקועה בין מדפי ספרים ישנים, האם הרגשות לא תקועים איפשהו ולא מצליחים למצוא את דרכם?
האיזון הבלתי יציב הזה מתמוטט לחלוטין עם תעודת אבחון אחת. יום אחד, האין מקבלת אבחנה אכזרית בבית החולים: 'גידול במוח, תחזית לא טובה'. המילה "סוף חיים" לא יוצאת מפיה, והיא מנסה להחזיק מעמד לבד, אפילו מול משפחתה. כמו ג'יאן מ〈דודי〉 שמסתירה את סימני האלימות, האין מחבקת את צל המוות לבד. אך קיהנוו שם לב במהרה לסימני האזהרה של אשתו. כאבי ראש בלתי מוסברים, טעויות, התעלפויות פתאומיות. המבט של בעלה, שיכול רק לצפות באדם הקר והשלם מתמוטט לאט, משתנה כאן. הלב שאמר "אני צריך להתגרש" מתחיל להתנדנד בין רגשות של אשמה ואהבה, כשהוא אומר "אני צריך להיות לצידה עד הסוף".
בינתיים, בתוך משפחת העשירים מתנהלת מלחמה נוספת. כאשר יון און-סונג (פארק סונג-הון), חבר מהילדות של האין ומומחה השקעות מוול סטריט, מופיע, מתגלה בהדרגה מזימה לרכישת קבוצת קווין. און-סונג מתנהג כלפי חוץ כמו עוזר חזק וחבר נעים, אך כוונותיו שונות לחלוטין. כמו פרנק אנדרווד מ〈בית קלפים〉, הוא מחביא סכין מאחורי חיוך מחושב. הוא מעורר את השחצנות והשאיפות של משפחת הונג, כולל בני הזוג הונג סו-צ'ול (קוואק דונג-יון) וצ'ון דא-היי (לי ג'ו-בין), ומכין את הקרקע לשינוי מבנה המניות והכוח של הקבוצה. נוכחותו סביב האין יוצרת סדקים נוספים במערכת היחסים המתנדנדת. אהבה, מזימות, קנאה ובגידה מתבשלים בסיר אחד, מצב שמזכיר את המתכון של דרמה רעה, אך היצירה הזו מבשלת את החומרים בצורה שונה.
מסע חוצה מעמדות מסיאול ליונגדוורי
ככל שהמשבר מעמיק, הסיפור עובר מסיאול ומבית העשירים, אל יונגדוורי, הכפר של קיהנוו. הורים חמים אך מעט מיושנים, בק דו-קואן (ג'ון ביאו-סו) ויון בונג-אה (הוואנג יונג-חי), אחותו המנדנדת בק מיי-סון (ג'אנג יון-ג'ו), ואחיו בק היון-טה (קים דו-היון) שהיה פעם מתאגרף, והאחיין שלהם, כל המשפחה הזו מהכפר עומדת בניגוד מוחלט למשפחת קווין המפוארה. זה כמו הנוף הכפרי האידיאלי שנשאר בתודעה הקולקטיבית של הקוריאנים, כמו ב〈יער הקטנטן〉 או 〈שלוש ארוחות ביום〉. האין נכנסת לראשונה לכפר לא כ"נכדת הנשיא", אלא כאדם פשוט.
בתוך חממות, מזיעים, מתמקחים בשוק, ואוכלים חטיפים, הרגעים שבהם הם חולקים את חייהם, מערכת היחסים שלהם משתנה לאט, אך בבירור. האין מחליפה את מעיל השאנל שלה בבגדי עבודה, ואת תיק ההרמס שלה בשקית ניילון. כאשר היא מתמוטטת בשדה, מתלכלכת באדמה, ושיערה מתבלגן, הדרמה שואלת: "האם זה לא כאשר אנו זורקים את השלמות, שאנו הופכים לאנושיים?" כמו הנסיכה אן מ〈חופשה ברומא〉 שטועמת את החיים האמיתיים ברחובות רומא, האין חיה לראשונה לא כ"הונג האין" אלא כ"אשת בק קיהנוו".
בתהליך הזה, הדרמה לא עוקבת רק אחרי הקלישאה של "אישה חולה ובעל מסור". האין מתוארת גם כאדם שבודק את הכנות של משפחתה ובעלה באמצעות מחלתה, וקיהנוו לא רק כבעל המרגיש אשמה, אלא גם כדמות המתנדנדת בין רצונותיה ופחדיה. כאשר הוא מתמודד עם מסמכי הגירושין, כמה אמת הוא יגלה לאשתו, האם לחשוף או להסתיר את השחיתות והמזימות של משפחת העשירים. בכל פעם שהם עומדים בצומת של בחירה, הם מגלים מעט שוני. והבחירות הללו מצטברות, מובילות לסוף בלתי הפיך. עדיף לעקוב אחרי הדרמה עד הסוף כדי לגלות את המסקנות הסופיות ומי מפסיד ומה מרוויח. היצירה הזו היא מסוג היצירות שבהן כמה סצנות סיום מסדרות מחדש את המשקל של כל הסיפור, כמו הסיבוב האחרון ב〈החוש השישי〉, יש לה כוח לגרום לך לראות הכל מחדש.
הדוגמה המושלמת לדרמה רומנטית יוקרתית
עכשיו נבחן את איכות היצירה. התכונה הגדולה ביותר של 'מלכת הדמעות' היא שהיא מתחילה ברגעי הסיום של הנישואין. בעוד שקומדיות רומנטיות בדרך כלל רצות לעבר הפגישה הראשונה, ההתאהבות, ההכרזה והנישואין, היצירה הזו מתחילה כבר "שלוש שנים לאחר הנישואין, זוג עייף זה מזה". רק ההגדרה הזו שונה מהדרמות הרומנטיות הקוריאניות הרגילות. במקום להיות מתוק ומרגש מההתחלה, זה קר ולא נעים. כמו ב〈לפני חצות〉 שמראה את השגרה המשעממת של זוגות, הדרמה הזו גם קורעת את העטיפה הרומנטית של הנישואין ומראה את הפנים האמיתיות. אך התהליך של להסיר את האוויר הקר הזה ולהחזיר את האהבה, הוא נקודת חיבור חזקה לצופים.
מבחינת בימוי וזרימה, הדרמה הזו מתאימה לתיאור 'דרמה רומנטית יוקרתית'. מאבקי הכוח במשפחת העשירים, אם חורגת ובני משפחה לא ביולוגיים, חמות קרה, מזימות מלאות ב-M&A, ניגוד בין הכפר לעיר, מחלה סופנית. היא מביאה את כל מרכיבי הדרמה הרומנטית כמו בבופה. אך היא לא צורכת את זה בצורה גסה. גם בתוך הסיטואציות המוגזמות, היא עוקבת אחרי קווי הרגש של הדמויות בצורה מדויקת. במיוחד, הדיאלוגים והבימוי של המבט מצוינים. אחרי משפט ישיר כמו "אני כבר לא אוהב אותך", היא מצרפת סצנה שבה הם לא יכולים להחזיק ידיים כשהם פונים זה מזה. כמו ב〈פליבק〉, רגעים שבהם השתיקה מעבירה יותר ממה שהמילים יכולות, הם הכוח האמיתי של הדרמה הזו.
המשחק של השחקנים הוא הנכס הגדול ביותר של היצירה הזו. קים סו-היון, המשחק את קיהנוו, מצייר דמות שנראית כמו בעל מושלם, אך בליבו יש רגשות של נחיתות וכעס. הוא מחייך בפני משפחת העשירים, אך מול משפחת יונגדוורי הוא מתנהג בנוחות רבה יותר. אפשר לראות את המעבר בין פניו של פסיכופת מ〈זה לא בסדר להיות בסדר〉 לבין פניו של PD תמים מ〈המפיקים〉. קים ג'י-וון, המשחקת את האין, נעה בין המנכ"לית הקרה לבין האישה האנושית המתרסקת מול מחלה, ומבינה מחדש את האהבה. היא מצליחה להעביר תחושות של גאווה, פגיעות וחביבות באותו רגע. זה כמו שהדמות של גו אה-שין מ〈מר שון שיין〉 נולדה מחדש במשפחת העשירים של המאה ה-21. הכימיה ביניהם היא הלב של הדרמה הזו. העובדה שכמה פרקים זכו לעלייה חדה ברייטינג היא הוכחה לכך שהרגשות שלהם התפוצצו.
גם הופעת השחקנים המשניים לא ניתנת להתעלמות. יון און-סונג (פארק סונג-הון) מציג את הפנים של משקיע קר ומאוהב בצורה עיקשת, ומספק נוכחות מרשימה של דמות רעה שמעוררת צמרמורת. הוא דמות מסוכנת ומרתקת כמו ג'ורדן בלפורט מ〈הזאב מוול סטריט〉. בני הזוג הונג סו-צ'ול (קוואק דונג-יון) וצ'ון דא-היי (לי ג'ו-בין) נעים בין קומדיה לטרגדיה, ומראים ש"גם בני העשירים בסופו של דבר הם ילדים גדולים". אם הם היו פוגשים את מאמן קים ג'ו-יונג מ〈סקיי קאסל〉, הם היו מתעלפים. אך בתוך הילדותיות הזו יש גם אנושיות מוזרה. משפחת יונגדוורי נראית כמו קלישאת 'משפחת הכפר', אך ברגעים מכריעים הם מציגים את הבחירות החכמות ביותר, ומאזנים את הסיפור. כמו משפחת סאונגמון מ〈החזרה〉, החום והחוכמה המוסתרים מאחורי הפשטות זורחים.
המוזיקה היא מכשיר שמפעיל את כפתור הדמעות בצורה מדויקת. המוזיקה של המנהל המוזיקלי נם היי-סונג מתנגנת בכל סצנה מרכזית, ומעלה את רגשות הצופים. במיוחד, הסצנות שבהן ה-OST מתנגן ברקע של לילה גשום, ליד חלון בית החולים, או בשדות הכפר, יש להן כוח להשאיר רושם גם לאחר שהדרמה מסתיימת. כמו ה-OST של 〈גובלין〉, יש רגעים קסומים שבהם המוזיקה והסצנה נחרטים בזיכרון אחד.
הסיבה לכך שהעולם כולו בכה יחד
מבחינת הצלחה ועניין, 'מלכת הדמעות' היא כבר יצירה שיא. היא שברה את שיאי הרייטינג של tvN ועברה את 〈האהבה נופלת פתאום〉, וגם נשארה במשך זמן רב ברשימת ה-TOP10 הגלובלית של נטפליקס, מה שגרם לה להיות נושא לשיחה בקרב צופים ברחבי העולם. מספר אמצעי תקשורת זרים ציינו אותה כאחת מהדרמות הקוריאניות הטובות ביותר של 2024, והעריכו אותה כ"הסטנדרט החדש של דרמות רומנטיות". זה לא סיפור של משפחת עשירים שמובן רק בקוריאה, אלא סיפור אוניברסלי על זוגות.
כמובן שיש גם חסרונות. ככל שהסיפור מתמשך, יש המרגישים שהמזימות של משפחת העשירים ודמויות הרעות מעט מוגזמות. כאשר העלילה מתקדמת עם מכשירים דרמטיים יותר מאשר תחושת מציאות, יש צופים שמרגישים שהדרמה מאבדת את העדינות של הפסיכולוגיה הזוגית שהוצגה בהתחלה. זה כמו שה-DNA של הדרמה הרעה מ〈פנטהאוז〉 הוזרק פתאום, וההיקף של המזימות גדל, מה שמדילל את קווי הרגש של הדמויות. יש גם ביקורת על כך שהנושא של מחלה ומוות מנוצל בצורה מוגזמת כדי לעורר דמעות. דמויות מסוימות מתעוררות בפתאומיות, ודמויות אחרות מתמודדות עם מעשיהם הרעים בצורה מהירה מדי, כך שהקשת של הדמויות לא תמיד חלקה.
עם זאת, הסיבה לכך שהיצירה הזו גרמה להרבה אנשים לבכות ולצחוק היא ברורה. 'מלכת הדמעות' היא בסופו של דבר "סיפור על שני אנשים שמאמינים שהאהבה נגמרה, ורק כאשר הם עומדים מול הסוף האמיתי, הם מתחילים להסתכל זה על זה שוב". כאשר העייפות של חיי הנישואין, האחריות המפוצלת בין משפחה לעבודה, והכנות שלא נאמרו במהלך הפגיעות מתגלות אחת אחרי השנייה, הצופים נזכרים בחוויותיהם ומזדהים עם הסיפור. כמו ב〈לפני〉 שלוש חלקים, הדרמה הזו תופסת משהו שנשאר גם לאחר תאריך התפוגה של האהבה.
דרמה עם חזות מרהיבה
אם חוויתם תקופה שבה דיברתם יותר עם אנחות מאשר עם מילים, תצפו בקרב ובפיוס של קיהנוו והאין, ותצחקו ותבכו הרבה. המחשבות "גם אנחנו היינו כך" או "האם גם אנחנו נהיה כך?" מתערבבות, והדרמה מתקרבת לא להיות סתם בידור אלא סוג של סימולציה של יחסים.
הדרמה מתאימה גם לצופים שרוצים לראות את כל הסיפורים של משפחת העשירים, הכפר, החברה והמשפחה בבת אחת. היצירה הזו מכילה דרמה מפוארת של מעמד גבוה, קומדיה משפחתית חמה, מותחן משפחת עשירים ומלודרמה מרכזית, אך השילוב לא רע בכלל. זה כמו לשים את 〈פרזיטים〉 ו〈יער הקטנטן〉 בבלנדר, ולפזר מעט מ〈פנטהאוז〉 ו〈חיים רפואיים חכמים〉. אם אתם מוכנים ליהנות מהגדרות מוגזמות במידה מסוימת, תוכלו לעקוב אחרי הדרמה במשך 16 פרקים כמו רכבת הרים.
אם אתם מעריצים של קים סו-היון וקים ג'י-וון, זו יצירה שחובה לצפות בה. שני השחקנים מציגים את המשחק הטוב ביותר בקריירה שלהם, ובמיוחד הכימיה ביניהם כאשר הם יחד מעוררת את התחושה "האם הם לא אוהבים אחד את השני גם במציאות?". מבחינת הפנדום, זו ממש חגיגה.
זו גם בחירה טובה לצופים זרים שרוצים לחוות שוב את הדגם של K-מלודרמה. כאשר שואלים "למה הדרמות הקוריאניות גורמות לאנשים לבכות ולצחוק כל כך הרבה?", היצירה הזו מספקת תשובה לא רעה. אם אתם רוצים לחוות את הרגשות של מציאות ופנטזיה, דמעות וצחוק, אהבה ופרידה, 'מלכת הדמעות' היא יצירה שמספקת את מה שהכותרת שלה מבטיחה.
אחרי שצפיתם בכל הדרמה, ייתכן שחשבה זו תעלה בשקט: 'גם ברגעים שחשבתי שזה נגמר, בעצם היה לי עוד קצת מהלב'. ברגעים שחשבתם שהאהבה פג, ייתכן שזה רק היה כי התווית דהתה ולא נראתה. אני ממליץ בזהירות על היצירה הזו למי שרוצה לבדוק את הרגשות המוזרים הללו שוב. רק תכינו הרבה טישו.