[KAVE=צ'וי ג'י-הוק כתב] יש אדם אחד שמסתובב בתחנת המשטרה כשהוא שיכור. שמו הוא אודה סו (צ'וי מינ-סיק), הוא לא בדיוק גיבור ולא רשע, אלא פשוט אב משפחה רגיל שחי את חייו "רק להסתדר להיום". באחת הלילות הגשומים, לפני יום ההולדת של בתו, הוא פתאום נעלם בזמן שדיבר עם חבר בטלפון. הוא נעלם כאילו נחטף על ידי חייזרים, והעיניים שלו נפקחות במקום צר מאוד. אין חלון, לא יש קרני אור טבעיות, ורק טלוויזיה אחת ומן דימוי של מנהל חשוד הם כל מה שיש בחלל המוקף.
אף אחד לא אומר לו מי חטף אותו, או כמה זמן עליו להישאר שם. אם היה דמות בסיפור של קפקא, הוא היה מתבונן באבסורד של הביורוקרטיה, אבל מה שנשאר לאודה סו זה רק טלוויזיה שמביאה חדשות מהעולם וכעס שמצטבר ללא הפסקה. הזמן נחרת על הקיר בקו אדום, והוא מתאמן על בריחה על ידי הקשה על הקירות, ומכה באוויר במקום שקי חול. הוא מדמיין את היום שבו הדלת תיפתח, ובזמן שהוא מהרהר בנקמה, פניו הולכות והופכות למשהו קרוב יותר לחיה מאשר ל"הרוזן ממונטה כריסטו".
כך, לאחר 15 שנה, באחד הימים, הוא משתחרר פתאום כאילו זה היה משחק קפריזי של מישהו. הוא לא קיבל הודעת שחרור, ולא הוצא על ידי המשטרה. כשהוא מתעורר מההרדמה, הוא נמצא על גג גבוה, עם סיגריה וטלפון ביד, ונוף העיר לפניו שונה במעט ממה שהיה לפני הכלא. כמו הדמות הראשית ב"ההצגה של טרומן", הוא יצא מהכלא, אבל נכנס לבמה אחרת שנעשתה על ידי מישהו לא ידוע.
אודה סו עוקב קודם כל אחרי הרמזים של החדר שבו היה כלוא. התהליך של לבדוק מה קרה למשפחתו במהלך 15 השנים הללו הוא כמו סצנה מסרט אימה. פניו הולכות ומקבלות מראה גס ונואש, והקהל מבין שזה לא סתם משחק בריחה אלא משחק מתוכנן בקפידה.
מידו, גאולה או פיתיון?
במהלך התהליך הוא פוגש את מידו (קאנג היי-ג'ונג). השף הצעיר שמצא את אודה סו כשהוא מתמוטט אחרי שכתב הודעה בפורום באינטרנט, שומר עליו בצורה לא מיומנת אך בצורה מוזרה מאוד. מידו מרגישה חמלה, סקרנות, ומשיכה לא מוסברת כלפי האיש הזה שגזל ממנו את חייו, ומתחילה לאט לאט לפתוח את דלת הלב שלה.
השניים עוקבים יחד אחרי עקבות המקום שבו הוא היה כלוא, ומצמצמים את החשודים בעזרת טעם הגיוזה. הם נראים כמו זוג אוהבים שמשחקים במשחק בלשות, אבל יש כאן רגש מוזר שקשה להסביר. המסע המוזר הזה, שמלווה במילה "אהבה" שאי אפשר להסביר, נמשך, כשאף אחד מהם לא יודע אם זה גאולה או מלכודת נוספת.
ואז, לבסוף, מי שגרם לאודה סו להיות כלוא מתגלה. זהו לי ווג'ין (יוג'י-טה), אדם עשיר עם תוכנית מתוחכמת, ששואל את אודה סו, שעוקב אחריו, "למה אני כלוא אותך?" ברגע הזה, החוקר שהגיע לגלות את האמת הפך לא משתתף במשחק.
הכעס של אודה סו הולך ומתרקם, אבל הקהל מתחיל להרגיש רגש אחר. הסיפור הזה הוא לא רק נקמה מוזרה של אדם אחד, אלא חזרה על טרגדיה שהחלה בזיכרון ישן, מסע של גורל כמו האדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שמוביל אותו אל חטאיו.
ההתפתחות שלאחר מכן היא כמו מדרגות ספירליות שמובילות לתהום. אודה סו נזכר במילים ובמעשים שנראו לו חסרי ערך בבית הספר, שיכולים היו לשנות את חייהם של אחרים. התהליך של פתיחת חדרי הזיכרון דומה לדרמת חקירה של "שרלוק הולמס", אבל בו זמנית נראה כמו דרך של חרטה מול חטאיו.
הכל, מבית הספר, חברים ישנים, שמועות ישנות, מתעורר מחדש כמו פאזל. ככל שמתקרבים לאמת, האלימות נעשית יותר אכזרית והרגשות יותר קיצוניים. הסרט משאיר את הסוד המכריע לקהל לבדוק לפני שפותחים את הדלת האחרונה. הסוף של 'אולדבוי' הוא כמו מכה קטלנית של מתאגרף, והמקום המוכה כואב ימים לאחר מכן.
‘הרס חזותי’·‘סיפור מזעזע’ שואל את חייך
הכוח האמיתי של 'אולדבוי' הוא בכך שהוא לא מתייחס לסיפור האכזרי הזה כאל סיפור נקמה מגרה, אלא חוקר את חולשת האדם שלא יכול לעמוד בזיכרון ובתחושת האשמה, ובמבט של אחרים עד הסוף. הבמאי פארק צ'אן-ווק לוקח את שלד הסיפור מהקומיקס היפני, אבל הדרך שבה הוא מעניק לו בשר ודם היא ברמה שונה לחלוטין.
סצנה בולטת היא סצנת האקשן הארוכה במסדרון. הקרב של אודה סו מול עשרות אנשים עם פטיש אחד הוא שונה לחלוטין מהאקדחנות המרהיבה של 'המטריקס' או מהקרב עם הסכינים ב'קיל ביל'. הוא מתמקד בגוף המתקשה, בנשימה הכבדה, ובתחושת המכה הכבדה. בכל צעד שהוא עושה, יש את הזמן שהוא עמד לבד והקיש על הקירות במשך 15 שנה. סצנה זו הוקרה על ידי רבים, החל מסדרת 'דארדוויל' ועד 'קינגסמן', אבל עדיין קשה לעבור את המשקל של המקור. כמו להקות שמבצעות גרסה לשיר של הביטלס, אפשר לחקות את הצורה, אבל לא את הדחיפות שבפנים.
הצבעים, המוזיקה, ועיצוב הסט הם גם עמודי התמך של האיכות של היצירה. המסך המלא באדום כהה וסגול מוויזואליזציה את התשוקות והחטאים של הדמויות, ודירתו של לי ווג'ין חושפת את תחושת הכוח המעוותת שלו במינימליזם מסודר. המשחק של צ'וי מינ-סיק, יוג'י-טה, וקאנג היי-ג'ונג הוא המכשיר המרכזי שמביא את העולם המוזר הזה למציאות.
בעיקר, אודה סו של צ'וי מינ-סיק נע בין השיכור המגוחך בתחילת הסרט לבין הזעקה האנושית הנמוכה בסוף, והספקטרום הרגשי שלו רחב כמו כל טווח הקשת של כינור. גם אם מצלמים את פניו בלבד, הקהל מרגיש שכבר שמע חצי מהדיאלוג. לי ווג'ין, שמגולם על ידי יוג'י-טה, מציג את האכזבה הריקה בטון רגוע וביטוי מרוסן. החום והקור, הניגוד הזה שומר על המתח של הסרט עד הסוף.
‘פחד אוניברסלי ודילמה מוסרית שאהבה הקהל’
הסיבה לאהבה הציבורית היא פשוטה למדי. 'אולדבוי' שואל שאלה שכולנו שאלנו לפחות פעם אחת, גם בתוך ההגדרות הקיצוניות. "אם מילה אחת שהשמעתי בלי לחשוב, הייתה צלקת שלא נמחקה במשך חיים שלמים עבור מישהו אחר?" השאלה הזו חדה יותר בעידן ה-SNS שבו אנו חיים. מי יודע איך פוסט אחד שפרסמנו כבדיחה בבית הספר, או מילה אחת שנאמרה בשולחן שתייה, שינתה את חייהם של אחרים.
בנוסף, השאלה "עד כמה אפשר להבין את הנקמה כרגש אנושי?" גם עולה. הסרט לא נוטה לצד אחד בקלות. במקום זאת, הוא מאפשר לכל צופה להגיע למסקנות על פי ניסיונו המוסרי. לכן, היצירה הזו יצרה פרשנויות שונות שעוברות על פני דורות ומדינות. יש מי שקורא לזה "הדרמה הטובה ביותר של נקמה", ויש מי שאומר שזה "שיא הטרגדיה של הקולנוע הקוריאני". קוונטין טרנטינו שיבח את הסרט, הוא זכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן, וספייק לי ניסה לעשות רימייק אך נתקע במשקל המקורי. בכל מקרה, ההערכה היא שזה סרט שלא נשכח בקלות לאחר צפייה אחת.
‘הדרמה הטובה ביותר של נקמה בעולם’
יש קהל רחב שממליץ על 'אולדבוי'. קודם כל, אם אתם אוהבים סרטי ז'אנר אבל עייפים מהנרטיב הגיבורי הסטנדרטי כמו 'איירון מן', תמצאו בסרט הזה קתרזיס מאוד שונה. לא משנה אם אודה סו מנצח או מפסיד, התהליך של לראות את פניו של האדם שמחזיק מעמד עד הסוף, כמה זה יכול להיות נואש ויפה, הוא חוויה קרובה לצפייה בקרב אגרוף מהצד של הזירה.
גם לקהל שמעריך את השלמות הוויזואלית והבימוי, 'אולדבוי' הוא יצירה שחובה לראות. כל סצנה, כל קליפ, אפילו מבט של השחקן, כל זה נמצא על תכנון מכוון, וככל שצופים יותר, מתגלות משמעויות חדשות. כמו "סחרור" של היצ'קוק או "ראשומון" של קירוסאווה, הסרט הזה מגלה שכבות שונות בכל צפייה.
עם זאת, אני לא ממליץ על הסרט הזה למי שמצפה לבידור קל. השאלות שהסרט מעלה אינן קלות, ולכן לאחר שהקרדיטים עולים, הלב עשוי להרגיש לא נעים במשך זמן מה. זה לא 'הנוקמים' שאפשר ללעוס עם פופקורן, אלא יותר כמו מנה עיקרית שצריך לשתות ולספוג בשקט לבד.
אם אתם מוכנים לשאת את ההשפעה הכבדה הזו, 'אולדבוי' יהפוך לאחת מהחוויות החזקות ביותר בחיי הקולנוע שלכם. זהו סרט כמו מראה אכזרית שמחזירה אתכם אל עצמכם, עבור מי שרוצה לראות עד כמה הקולנוע הקוריאני יכול להתפתח. מאז שיצא לאקרנים ב-2003 עברו יותר מ-20 שנה, אבל השאלות שהסרט מעלה עדיין רלוונטיות. ייתכן שככל שהעולם שבו אנו חיים נעשה יותר מורכב, הסרט הזה יישאר חי יותר זמן.