[עורך המגזין קווה=באק סו-נאם] יום שבת, 28 בפברואר 2026. בעיירה קטנה מינאב (Minab), במחוז הורמוזגאן שבדרום איראן, ילדות בנות שבע הכינו את שיעורי החשבון. השעה הייתה 10:45 בבוקר—שגרתי: הן חידדו עפרונות, פרשו מחברות, החליפו ברכות בוקר עם חברותיהן וקשקשו בצחוק. תקרת הכיתה בבית הספר היסודי לבנות שג׳ארה טַאיֶייבֶּה (Shajareh Tayyebeh) קרסה. זה נראה כמו טיל שיוט טומהוק, ככל הנראה כזה ששוגר על ידי חיל הים האמריקני. 168 ילדים נהרגו. 14 מורות נקברו יחד. בין גיל 7 ל-12, היצורים הקטנים והתמימים ביותר בעולם הזה—עצמו עיניים בעוד הם אוחזים באפר במקום בעפרונות. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ניתח שהמתקפה הזו הייתה “טעות בזיהוי ממוקד על בסיס מידע מיושן”, תוצאה של כך שצבא ארה״ב, כשהוא פוגע בבסיס הימי של יחידות המשמר המהפכני (IRGC) הסמוכות, עדיין מזהה את בית הספר שהופרד שנים קודם לכן כחלק ממוסד צבאי. מומחה לנשק, קצין בכיר ב-ARES (שירות מחקרי נשק), נ״ר ג׳נז׳ן-ג׳ונס (N.R. Jenzen-Jones), אמר ל-CNN כך: “זו כנראה כשל בקבלת החלטות לגבי יעד (targeting failure). כלומר, בשלב כלשהו במחזור המודיעין לא בוצעה עדכון, או שנבחר יעד שגוי.”
זה פשוט. בואו נפרט את העובדות.
ב-28 בפברואר 2026, ארצות הברית וישראל פתחו בתקיפות אוויריות משותפות בהיקף גדול ברחבי איראן תחת שם המבצע “Operation Epic Fury”. המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאֵי, נהרג בתקיפה; מתקני הגרעין בנָתנז (Natanz) הושמדו; וכוח הים של המשמרות המהפכה האיראניים נמחץ עד עפר. התירוצים שהציג ממשל טראמפ היו מגוונים כמו מזנון. סילוק “איום מיידי” של איראן, עצירת פיתוח נשק גרעיני, השמדת יכולות טילים, הבטחת משאבי נפט—ולבסוף גם החלפת משטר (regime change). ריבוי התירוצים הזה, במובן הפרדוקסלי, פירושו שאין אפילו תירוץ אחד שבאמת ברור. לפני פתיחת המלחמה, שר החוץ האיראני בדָדַר אלבוסאידי (Badr Albusaiydi) היה מתווך בשיחות הגרעין ארה״ב–איראן. ביום התקיפה הוא כתב ב-X (לשעבר טוויטר): “אכזבת אותי. משא ומתן אקטיבי ורציני שוב קיבל חבלה. אני קורא לארה״ב: אל תיכנסו עוד. זו לא המלחמה שלכם.” ובכן—מה עשה טראמפ? בתוך מטוס אייר פורס 1 בדרכו לקוֹרפּוּס כריסטי שבטקסס, הוא נתן פקודת תקיפה. כשהוא בתוך המטוס, אוכלים חטיפים, 168 הילדים חתמו על הוראת ההשמדה. ואז, שוב ושוב, הוא הכריז על “ניצחון”. אפילו שיקר: “כוחות איראן הושמדו”.
בואו נראה את היקף הנזק. נכון ל-7 באפריל 2026, ארגון פעילי זכויות האדם באיראן (HRANA) רשם 3,636 הרוגים בתקיפות האוויריות באיראן, מתוכם 1,701 אזרחים. בלבנון—1,800 הרוגים; בעיראק—23; וב-UAE—11 אזרחים נוספים. יוניצ״ף (UNICEF) הודיעה שבמהלך 10 ימים מתחילת המלחמה, ביותר ממיליון אזור במזרח התיכון נהרגו או נפצעו יותר מ-1,100 ילדים. באיראן בלבד נהרגו 200 ילדים; בלבנון 91; בישראל 4; ובכווית 1. יוניצ״ף הגדירה את המצב כ“אסון (catastrophic) למיליוני ילדים”. בתוך איראן הושמדו לפחות 20 בתי ספר ו-10 בתי חולים.
איך העולם הגיב? כאילו מסמרוּת את דוברות הארון במקומן, חוקרי משפט בינלאומי ומנהיגי העולם אמרו כולם את אותה אמירה.
פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל אוּנָה האת׳אוויי (Oona Hathaway) הגדירה את התקיפות של ארה״ב על איראן כ“בלתי חוקיות בוטה (blatantly illegal)”. הוושינגטון פוסט דיווח שדבריה מייצגים “חלק גדול ומאסיבי מהקהילה של חוקרי המשפט הבינלאומי”. מומחים מטעם נציבות זכויות האדם של האו״ם (OHCHR) הגדירו את המלחמה כ“הפרה ברורה של המשפט הבינלאומי ומעשה תוקפנות (act of aggression)”, והזהירו ש“ארה״ב וישראל חייבות להפסיק לנהל מלחמה ולהסלים, תוך שהן רואות את עצמן כמי שמעל החוקיות הבינלאומית”. מזכ״ל האו״ם, אנטוניו גוּטֶרֶס (António Guterres), קרא ל“הפסקה מיידית של פעולות האיבה והקלה במתיחות”. נשיא צרפת עמנואל מקרון הזהיר שהמלחמה פתחה “תיבת פנדורה” שעתידה לגרום לתוצאות חמורות. נשיאי צרפת, גרמניה ובריטניה קראו בהצהרה משותפת ל“מחויבות ליציבות האזור” ו“לחידוש משא ומתן”.
משרד החוץ של רוסיה הגדיר את המתקפה כ“מעשה תוקפנות מזוין מתוכנן מראש ובלתי מעורר (preplanned and unprovoked act of armed aggression)”. סוכנות הידיעות הסינית שִינְהוָה (Xinhua) פרסמה יחד עם קריקטורה של דוד סָאם (Uncle Sam) את המשפט “הגמוניות היא השפה היחידה שאני מכיר (Hegemonism is the only language I know)”. פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, ג׳פרי זקס (Jeffrey Sachs), הופיע ב-Democracy Now! וכינה את המלחמה “התקפה בוטה וצינית ביותר על אמנת האו״ם ועל המשפט הבינלאומי מאז 1945”. לאחר מכן הוסיף: “זו הצגה בוטה ביותר של פשיזם מאז התקופה הפשיסטית של מלחמת העולם השנייה… שני נרקיסיסטים ממאירים, נתניהו וטראמפ, מובילים אותנו אל אסון.”
בית הדין הצבאי הבינלאומי במשפטי נירנברג קבע, כבר בשנת 1946, שפתיחת מלחמת תוקפנות היא “הפשע הבינלאומי החמור ביותר (supreme international crime)”. זאת משום שהיא “כוללת בתוך עצמה את הרשע המצטבר של הכלל”. פשעי מלחמה, פשעי נגד האנושות, וכל פשע נלווה אחר—נובעים מהפשע היסודי הזה: פתיחת מלחמה בלתי חוקית. שר ההגנה של טראמפ, פיט הֶגסֶס (Pete Hegseth), הצהיר שבמלחמה הזו אין “כלל טיפשי של כללי התקשרות (stupid rules of engagement)”. גם טראמפ עצמו אמר: “הגבול היחיד של כוח עולמי שלי הוא המוסר שלי. זה של בראשי… מבחינתי המשפט הבינלאומי לא נחוץ.”
אמירות חסרות ערך כמו קליפת תפוז. אבל בעולם—לא שואלים על היד שזרקה את קליפת התפוז, אלא על החוט (thread) שהזיז את היד הזו.
הדבר המעניין הוא שגם אזרחי ארה״ב עצמם לא מסכימים עם המלחמה.
לפי סקר מ-25 במרץ 2026 של Pew Research Center, 61% מהאמריקנים לא אישרו (disapprove) את הטיפול של טראמפ במלחמה נגד איראן, ו-59% השיבו ששימוש בכוח צבאי היה “החלטה שגויה”. 40% מהאמריקנים האמינו שהמלחמה הזו “לא תהפוך את ארה״ב לבטוחה יותר בטווח הארוך”, ואחוז מי שענו “כן תהפוך” היה רק 22%.
גם בסקר של Quinnipiac University, 54% מהמצביעים היו נגד המלחמה, ואפילו בסקר הפנימי של Fox News 58% מהאמריקנים הביעו התנגדות.
אבל—כאן מספר אחד מאיר בצורה מטרידה.
75% מתומכי המפלגה הרפובליקנית תמכו בתקיפות באיראן. ומבין התומכים הללו, 90% מהמי שמכריזים על עצמם כ-MAGA (Make America Great Again) תמכו במלחמה. שיעור התמיכה בקרב רפובליקנים שאינם MAGA היה 52%.
קראו שוב. 90% מתומכי MAGA.
זו לא הבעיה של אדם בשם טראמפ. זו בעיה של אידאולוגיה. לא טראמפ הוא הבעיה, אלא ה-תשתית שמאפשרת לטראמפ.
ובכן, כאן צריך לסגת קצת אחורה ולשאול שאלה לא נוחה—בצורה ממש גסה.
מאיפה טראמפ בא?
רוב אמצעי התקשורת מבקרים את טראמפ. ברשתות החברתיות לועגים לו, פרשנים פוליטיים מנתחים את הבערות והנרקיסיזם שלו. אבל כמו עיוור שמחליק על הכביש במעגל מסוכן, הניתוחים האלה מחמיצים את העיקר. טראמפ הוא לא הסיבה, אלא התוצאה. טראמפ אינו ראש החץ, אלא לכל היותר גרגיר אבן שניתז מתוך קשת הציד.
ושם הקשת הוא “אמריקה פירסט (America First)”.
לפי ניתוח של Council on Foreign Relations (CFR), מדיניות החוץ של טראמפ “אמריקה פירסט” מצהירה לכאורה על בדלנות (neo-isolationism), אך למעשה היא פרויקט הַגמוֹני שמתחפש ל”ניאו-אימפריאליזם”. טראמפ הכריז שהוא רוצה לספח את קנדה, דרש להחזיק בבעלות על גרינלנד, ואיים לשלוט בתעלת פנמה. הוא השתמש בכוח צבאי באזורים כגון ונצואלה, איראן, עיראק, ניגריה, סומליה, סוריה, תימן ואזור הים הקריבי.
וזה בדלנות? גם אם תעמידו מפה עולמית מול ילד בגן ותשאלו אותו, הוא יענה “לא”.
מאמר מחקר אקדמי מ-E-International Relations, “America First, Humanity Second”, מנתח את התופעה בצורה חדה יותר. המאמר מגדיר את “אמריקה פירסט” של טראמפ כהמשך ישיר של “גורל מובהק (Manifest Destiny)” מהמאה ה-19—האידאולוגיה של התפשטות שלפיה לארה״ב הוענקה שליחות קדושה לשלוט בכל יבשת צפון אמריקה. המחבר אומר: “זו האימפריאליזם הייחודי של טראמפ ושל MAGA, המשך למסורת התפשטות שנמשכה מהתקופה של ‘גורל מובהק’.” הטיעון המרכזי הוא זה: “אם אמריקה תמיד תהיה ‘פרֶסט’, שאר האנושות (humanity) תהפוך באופן אוטומטי ל’שנייה’.” “אמריקה פירסט” אינה סיסמה פוליטית בלבד. זו הצהרה אונטולוגית שמורידה 95.8% מאוכלוסיית העולם לסטטוס של “קיום נחות”.
אם יורדים לשורשיה של “אמריקה פירסט”, מגיעים לבסיס סלעי קשיח כמו גרניט—“American Exceptionalism” (חריגוּת אמריקאית). מאמרו משנת 2012 של ג׳יימס וו. סיזר (James W. Ceaser), “The Origins and Character of American Exceptionalism”, מנתח שהרעיון הזה קיים מאז הקמת ארה״ב במבנה של “שליחות גורלית”, וכאשר יש “כוח שניתן לניצול”, אותה שליחות מתבטאת לעיתים קרובות בצורות אימפריאליסטיות או חד-צדדיות.
המאמר משנת 2009 של נאיאק (Nayak) ומאלון (Malone), “American Orientalism and American Exceptionalism” (שפורסם ב-International Studies Review), טוען שחריגוּת אמריקאית מהווה בסיס לתפיסת הזהות של ארה״ב, למדיניות החוץ שלה ולרעיון ההגמוניה; ובתוך ההנחה שאנשים רגילים במזרח התיכון רוצים משהו הדומה למה שיש לאמריקנים—היא מצדיקה “הכְּחָדַת האויב וגישה צבאית אגרסיבית ותוקפנית”.
נעם חומסקי (Noam Chomsky) ניסח זאת בצורה חותכת: “חריגוּת היא מושג שנמצא אצל כל המעצמות הגדולות, והוא תמיד שגוי (Exceptionalism is a concept held by every great power, and it's always wrong).” הוא הצביע על כך שדווקא תחת אשליית המעורבות של ארה״ב בחו״ל כאקט אלטרואיסטי, בפועל היא “מטיבה רק עם האמריקנים החזקים ביותר”.
פרופסור לכלכלה בקולומביה, ג׳פרי זקס, ניתח בצורה שיטתית בספרו “A New Foreign Policy: Beyond American Exceptionalism” (2018) כיצד מיליטריזם וחריגוּת עיוותו את מדיניות ארה״ב כלפי המזרח התיכון, ותיעד את הדפוס שהוביל ל“עשרות אלפי קורבנות אזרחיים בעיראק, אלפי הרוגים אמריקנים, ועלויות של טריליוני דולרים”.
כך נראית השושלת של החריגוּת האמריקאית:
Manifest Destiny, 1840s → חידוש תורת מונרו (Monroe Doctrine, 1823) → מדיניות חוץ חריגוּתית → MAGA/אמריקה פירסט → פלישת איראן (2026)
זו לא טירוף של אדם אחד. זו תוצר לוואי של אידאולוגיה שהתבגרה במשך 200 שנה.
כאן אעלה את הטענה המרכזית. זה אקדמי ומצער, אבל אבקש מכם סליחה מראש: אני אורז את זה בדברי נימוס מיופייפים, כדי שמוחות טובים לא ירגישו לא בנוח, ואשאל שאלה אחת.
אם טראמפ ייעלם—הבעיה תיפתר?
התשובה פשוטה באופן טרגי. לא.
כפי שמראים סקרי Fox News, 90% מתומכי MAGA תומכים במלחמה הזו. 77% מהרפובליקנים תומכים בפעולה צבאית, ו-79% מאמינים שהמלחמה הזו “תעשה את העולם בטוח יותר”.
מה שמספרים אלה אומרים הוא ברור. טראמפ לא יצר את החום הזה—הוא רק עלָה עליו. גלשן אינו זה שמייצר גלים. הגלים הם שמרימים את הגלשן.
הניתוח של מכון למדיניות חוץ אמריקאית (FPIF) מדויק בדיוק בהקשר הזה: בית הנבחרים האמריקאי לא הצליח להשיג קולות כדי להעביר את החלטת זכויות המלחמה (War Powers Resolution), שאמורה למנוע פתיחת מלחמה—גם מבלי שכבר בטרם התחלתה הייתה התייעצות עם הנשיא. כל המפלגות, כל הנשיאים השונים, “אפשרו לפתוח ולהחזיק כוח צבאי בהיקף גדול, בלי אפילו להעמיד פנים שהם טוענים לזכות להכריז מלחמה”.
זה לא עניין רק של טראמפ. גם פלישת ארה״ב לעיראק ב-2003 לא הייתה רק בעיית בוש. גם הפיכת איראן ב-1953 (הדחת מוסאדק) לא הייתה רק בעייתו של אייזנהאואר כפרט. מלחמת וייטנאם גם היא לא הייתה רק עניינם של ג׳ונסון או ניקסון כפרטים.
מומחי זכויות אדם של האו״ם אמרו כך: “עשרות שנים של הפיכות, התערבויות צבאיות וסיוע באמצעות סנקציות חד-צדדיות—כל אלה יצרו תוהו ובוהו באזור הזה, וזה צריך להסתיים.”
אמרו עשרות שנים. תקופת כהונתו של טראמפ היא רק חלק קטן מאותן שנים.
המאמר שפורסם ב-Texas National Security Review, “Whither the 'City Upon a Hill'? Donald Trump, America First, and American Exceptionalism”, טוען שאם רוצים להבין את “אמריקה פירסט” של טראמפ, חייבים לנתח את המֵטָה-סיפור המאסטרי שמסתתר תחתיה—חריגוּת אמריקאית. טראמפ אינו גרסה חדשה של חריגוּת; הוא חריגוּת שיצאה סוף סוף ערומה.
נחזור שוב למינאב.
ב-3 במרץ 2026, אלפי איראנים יצאו לרחובות וחפרו כדי לקבור את גופות הילדים. ארונות קטנים עטופים בבדים לבנים הלכו ונמשכו בלי סוף. בטוקיו שביפן, הארגון האיראני-יפני “האִירַאן שלי” קיים “טקס אזכרה ל-168 ילדים שנהרגו בהקרבת בית הספר היסודי באיראן מינאב”. איראנים-יפנים ואזרחים יפנים התכנסו יחד והדליקו נרות. אמנסטי אינטרנשיונל ניתחה שסביר שהנשק שבו נעשה שימוש היה טיל טומהוק מתוצרת ארה״ב. בית הספר הופרד פיזית מבסיסי ה-IRGC שנים קודם לכן, ואף נבנתה עבורו כניסה נפרדת. בתמונות לוויין של דצמבר 2025 נראתה אפילו תמונה שבה הילדים שיחקו כדור במגרש הספורט. ובכל זאת, כוחות הצבא של ארה״ב זיהו את בית הספר כחלק ממתקן צבאי—ותקפו אותו.
הנציגה העליונה של האו״ם לזכויות אדם, וולקר טוּרְק (Volker Türk), אמרה שלתקיפה הזו יש “דאגות משמעותיות לגבי האם היא עמדה בדין ההומניטרי הבינלאומי”. דוברת האו״ם, ראבּינה שמדסאני (Ravina Shamdasani), אמרה: “אסור שהתקיפה הזו תהפוך לעוד מקרה מזעזע שייעלם מהכותרות ולא יהפוך לעדיפות נוספת. חייבת להיות קביעה של אחריות.”
ועדת השירות של הכנסייה הקווייקרית האמריקאית (AFSC) חישבה את עלות המלחמה כך: עלות המלחמה—כ-65 מיליארד דולר, 220 מיליון דולר ביום. סכום זה מאפשר לשלם משכורת שנתית ל-3,300 מורים מדי יום. 168 הילדים במינאב יכלו לקבל השכלה לכל החיים—בסכום שמייצג כמה אחוזים בלבד מהוצאות המלחמה של ארה״ב שמוציאות ביום.
כלי התקשורת והאזרחים בעולם מבקרים את טראמפ. כמובן שיש לבקר אותו. הוא המפקד העליון שהורה על המלחמה, והוא נושא אחריות ישירה למותם של 168 ילדים.
אבל אם נניח את טראמפ רק בקצה העליון של חרוט החשיבה, נפספס את החרוט—כלומר את הבסיס הגדול שמחזיק אותו.
ג׳פרי זקס הזהיר כך: “בארה״ב עדיין נשארת מנטליות אימפריאלית (imperial mindset), וזה מונע הסתגלות למציאות חדשה”. הוא ניתח שהמלחמה נגד איראן פירקה את מערכת הבריתות של ארה״ב, וטען ששורשי המלחמה הזו אינם באדם יחיד אלא באימפריאליזם מבני. הניתוח ב-Monthly Review, “The Trump Doctrine and the New MAGA Imperialism”, עוד יותר ישיר: “האסטרטגיה של טראמפ כאסטרטגיה מדינה-אימפריה תואמת באופן מלא את נקודת המבט הריאקציונרית של העוקבים של MAGA. הם לא מתנגדים לאימפריאליזם ולמיליטריזם.”
נסו להפנים את המשפט הזה. עוקבי MAGA לא מתנגדים לאימפריאליזם. הם רוצים אותו. הם רק רוצים שהאימפריאליזם הזה יהיה ‘למען ארה״ב’. זו הזהות של אמריקה פירסט. דמוקרטיזציה של אימפריאליזם. הממשל הערמומי ביותר בהיסטוריה האנושית של הגמוניה—כאשר העם מתנופף בעצמו בדגל האימפריה.
כל עוד “אמריקה פירסט” חיה, גם אם יתקיים הליך הדחה נגד טראמפ, גם אם יכנס לכלא, גם אם ייזרק לפח של ההיסטוריה—יצא טראמפ נוסף. יֵצֵא טראמפ מהדור השלישי. בובה עם שם אחר, נתלית על אותו חוט, רוקדת את אותו ריקוד.
מי פלש לעיראק ב-2003? בוש. מי פלש לאיראן ב-2026? טראמפ. בהפרש של 23 שנים, נשיא אחר תחת שם אחר, על אותה אידאולוגיה—עשה אותו דבר. התירוץ שונה, אבל המבנה זהה. כלי נשק להשמדה המונית (WMD) רק החליפו את התווית ל“איום מיידי”—התסריט נשאר אותו תסריט.
E-International Relations משווה את גורלה של אמריקה פירסט לחוקי היובש האמריקאיים (Prohibition). החוק הזה נתן לקהילה האמריקאית תאוצה גדולה בתקופה מסוימת—ולבסוף התפורר בשל סתירה פנימית. המחבר כותב: “כל מי ששאר האנושות—כלומר ‘אמריקה פירסט’ שהפכה אותם באופן אוטומטי ל’עדיפות שנייה’—יחכו רק עד שטראמפ וטראמפיזם ימצו את מומנט היובש שלהם.”
לחכות, אומרים? בזמן שמחכים—מי מחיה את ילדי מינאב?
הניתוח של FPIF מסכם כך: “חוסר רצון מצד הקונגרס והאו״ם, יחד עם חולשת יכולת הביצוע, לא מנעו מארה״ב וישראל להתחיל מלחמה חדשה והרסנית. חוסר היכולת שלהן לבצע פירושו שחייבים תנועות חברתיות וחברה אזרחית—בתוך ארה״ב ובעולם כולו—לצאת ולהתבוע מהממשלות שלהן ליישם בפועל את החוק. ללא תנועות אזרחיות כאלה, אין מי שיטיל אחריות על החזקים.”
מה שהעולם צריך להתמקד בו אינו חשבון הטוויטר של טראמפ. מה שהעולם חייב למחוק אינו החיים הפוליטיים של טראמפ.
“אמריקה פירסט” היא האידאולוגיה עצמה.
זה לא עניין של מדיניות פנים של מדינה אחת. ברגע ש-168 ילדים מתו—זה הפך לבעיה של האנושות כולה. ברגע שסעיף 4 של סעיף 2 באמנת האו״ם הפך לשורת טקסט בלבד—זו הפכה לעניין של קיום וסופה של הסדר הבינלאומי.
להאשים את טראמפ זה קל. ללעוג לנרקיסיזם שלו, להפוך את הטעויות שלו למם (meme), ולחכות לפרישה שלו—זו הביקורת הנוחה ביותר בעולם.
אבל זו ביקורת כמו להכות באף של בובת קָרְטוֹן על במת תיאטרון. הקהל יצחק, אבל בהופעה הבאה אותה בובה—או בובה בשם אחר—תגיד את אותם משפטים. כל עוד היד שמחזיקה בחוט לא משתנה.
החריגוּת האמריקאית היא נגיף בן 200 שנה, ו”אמריקה פירסט” היא גרסת נגיף של שנות ה-2020. גרסת הנגיף הזו הרגה את ילדי מינאב, שרפה את מצרי הורמוז, והפכה את המשפט הבינלאומי לנייר טואלט.
אם נשתמש במילים של נעם חומסקי: “חריגוּת היא מושג שיש לכל המעצמות הגדולות, והוא תמיד שגוי.” גם ארה״ב אינה יוצאת דופן. אין “יוצא מן הכלל” ל”יוצא מן הכלל”.
במילים של ג׳פרי זקס: “זו הפשיזם הגלוי ביותר מאז 1945.”
ומנוע הפשיזם הזה אינו מוחו של טראמפ. המנוע הוא אותה ודאות ראשונית של “אנחנו הטובים ביותר”—שהיא עולה ביוזמה עצמית ממאות מיליוני אזרחים שמרימים כובע MAGA וצורחים “USA! USA!”.
ילדי מינאב החזיקו עפרונות. ארה״ב שיגרה טומהוקים.
כל עוד אנחנו מסתכלים רק על היד שזרקה את הטומהוק הזה—אותה יד, בשם אחר, תזרוק שוב טומהוק לילדים אחרים.
צריך לנתק את החוט. את החוט—not את הבובה.
“אמריקה פירסט” הוא החוט.
מקורות לעיון
Pew Research Center, “Americans Broadly Disapprove of U.S. Military Action in Iran” (2026.3.25)
UNICEF, “Child casualties rise amidst deepening Middle East conflict” (2026.3.11)
Amnesty International via ReliefWeb, “Those Responsible for Deadly and Unlawful US Strike on School” (2026.3.16)
OHCHR, “UN experts denounce aggression on Iran and Lebanon” (2026.3)
CNN, “Iran school strike: Analysis suggests US was responsible” (2026.3.6)
Jeffrey Sachs, ריאיון ל-Democracy Now! (2026.3.13)
FPIF, “The U.S.-Israeli War on Iran Is Illegal” (2026)
E-International Relations, “America First, Humanity Second” (2025.11)
CFR, “Trump's 'America First' Rhetoric Masks a Neo-Imperialist Streak” (2026)
Restad, H.E., “Whither the 'City Upon a Hill'?” Texas National Security Review (2019)
Nayak & Malone, “American Orientalism and American Exceptionalism” International Studies Review (2009)
Ceaser, J.W., “The Origins and Character of American Exceptionalism” American Political Thought (2012)
Noam Chomsky, באמצעות Truthdig, “Exceptionalism Is Always Wrong”
Washington Post, “After Iran, international law no longer fits reality” (2026.3.5)