[magazine kave=איטהרים עיתונאי]
במרכז קוריאה, במדינה שנחשבת למרוחקת ביותר מרובים, יום אחד מתחילים לפתע להישמע יריות. סדרת הדרמה 'טריגר' היא בדיוק היצירה שמאתגרת את הדמיון שנראה בלתי אפשרי הזה. כאילו נפתחה פתאום קצביה בגן עדן של צמחונים, נשק בלתי חוקי נכנס בבת אחת לחברה שבה החזקה של נשק אסורה על פי חוק, ואזרחים רגילים עומדים מול ההדק מסיבותיהם השונות, והסיפור מתחיל. במרכז הסיפור עומדים שני גברים. הבלש המיוחד לדיווחי נשק בלתי חוקי, לי דו (קימ נאם-גיל), וסוחר הנשק מון בק (קימ יונג-גוואנג), שמספק נשק בשוק האפל ומניע את המשחק. אחד מנסה למנוע את הנשק, והשני מפיץ אותו, אך הדרמה לא מחלקת את השניים לפשוט טוב ורע, אלא מושכת אותם יחד עד הסוף. זהו ניסוי של העברת מערכת היחסים בין באטמן לג'וקר לחברה הקוריאנית.
הפרקים הראשונים מתמקדים בהצגת איך העולם הזה מתמוטט. קטטה ברחוב שהסתיימה בקטטה קטנה הופכת לפתע לירי המוני, ועובד במפעל שקט בפריפריה נעלם עם אקדח בידו במחאה על פיטוריו הבלתי הוגנים. בכיתה, שמועות עוברות על תלמיד שסבל מבריונות שהשיג נשק בלתי מזוהה באינטרנט, וחדשות על כך שנשק נמצא בתוך קופסת משלוח מתפרצות. כאילו הגיע הזמן שבו אפשר לקבל נשק כמו שמזמינים מוצרי חשמל מאמזון. המסך לא מתמקד בפיצוצים גדולים או יריות מרהיבות, אלא מראה את פני האנשים שהקפיאו לאחר היריות. זה מרגיש כאילו אתה צופה בפנים של אנשים שמבינים 'המדינה הזו כבר לא המקום שאני מכיר'. הפנים הללו קרובות יותר לבלבול מאשר לפחד. תחושת ההלם על כך שמה שהיה בלתי אפשרי אתמול הפך למציאות היום.
לי דו הוא דמות עם עבר של שירות צבאי במשימות צליפה. הוא אומר על עצמו שהוא 'חייל שביצע משימה לגיטימית', אך הוא לא מצליח לשכוח את הזיכרון שכל לחיצה על ההדק מוחקת לחלוטין חיים של מישהו. גם לאחר שהפך לבלש, הוא מנסה להתרחק מנשק, אך באופן פרדוקסלי, שולחנו תמיד מכוסה בתיקי מקרים של נשק. זהו אירוניה אכזרית, כאילו אלכוהוליסט חי ליד בר. בכל פעם שמתרחש מקרה, לי דו רואה קודם כל את האנשים ולא את הנשק. הוא מנסה לקרוא את המסלול האחרון של הקורבן, את המבט של הסובבים, את המכתב או ההודעה שהושארו, והוא מתעקש להבין מדוע הם בחרו בנשק. עבורו, הנשק הוא לא סתם כלי רצח, אלא אובייקט שמגשים את ייאושו של מישהו.
מון בק הוא אדם שחי עם הנשק בדרכים שונות לחלוטין. הוא אדם שמח ודובר טוב, ובמבט ראשון נראה כאילו הוא יכול להשתלב בכל מקום. זה כמו אדם שיקבל ציון מושלם במבחן פסיכופתים, לבוש בחליפה ומחייך. אך כאשר ידו זזה, בעיר כלשהי תמיד משתחרר עוד רובה. הוא מאזן בין ארגוני פשע, ומעביר 'אמצעי אחרון' לאנשים מאוכזבים. עבורו, הנשק הוא הטריגר שמפרץ את הכעס והעוול שהצטברו, במובן המילולי של המילה. מנקודת מבטו של מון בק, העולם כבר אלים ומגוחך מספיק. הוא מתנהג כאילו הוא רק מוסיף עוד מנגנון לפעולה.
איך האקולוגיה של הכעס פוגעת בחברה
הדרמה מביאה בכל פרק צדדים שונים של החברה הקוריאנית ומחברת אותם עם הנשק. רובה בידו של תלמיד עייף מבריונות בבית הספר, רובה שההורים שלו נתקלים בו לאחר שאיבדו את בנם בתאונת עבודה ולא נושאים באחריות, רובים שמביטים בהם אנשים שסובלים מאלימות במשפחה, מאלימות רומנטית, או מפשעי שנאה, כל המילים המוכרות הללו מתחברות עם הנשק ומקבלות משמעות חדשה. זה כמו ניסוי חברתי שבו לוקחים את כותרות החדשות של הבוקר ומוסיפים את המשתנה של הנשק. מישהו מחזיק רובה כדי להגן על גופו, מישהו מחזיק רובה כדי לנקום, ומישהו אחר מחזיק רובה כדי להוכיח את כעסו על העולם. לי דו מגלה במהלך החקירה דבר אחד משותף. מישהו יצר סביבה מאוד מדויקת כדי שהכעס שלהם יזרום באופן טבעי לנשק. כמו דוקומנטרי שבו מפזרים מזון בג'ונגל כדי לצפות באקולוגיה של חיות הבר, מון בק מפזר נשק בחברה וצופה בטבע האנושי.
בתהליך הזה, דמויות כמו הבלש חברו של לי דו, גו היון-שיק (קימ וון-הה), אם שנלחמת ברחוב לאחר שאיבדה את בנה, או צעיר בשם יו ג'ונג-טה (או ג'י-היון) שמתקשה בין תעסוקה להישרדות, ודמויות כמו פארק קיו-ג'ין (פארק יון-הו) וסו יונג-דונג (סון בו-סונג) שסובלים מבריונות בבית הספר, ממלאות את מרכז הפרקים המשמעותיים. כולם דמויות שקשה לקרוא להן 'מפלצות', וגם לא לגמרי קורבנות טהורים. התהליך שבו הם אוחזים בנשק תמיד נוגע לסתירות של המציאות. לי דו נמצא במצב שבו עליו לראות בהם גם פושעים וגם קורבנות, ומון בק מנצל את כעסם בצורה מדהימה כדי לקדם את תוכניתו. כמו מאסטר שחמט שמניע את הרגלים והפרשים, מון בק משתמש בייאוש של אנשים כדי לנצל את תוכניתו.
כשהדרמה מתקרבת לחלקה השני, היא חושפת תמונה גדולה יותר. מדוע בשלב הזה, מדוע בחברה הזו נכנסים כל כך הרבה רובים? האם זו פשוט סכסוך של ארגון הברחות, או ניסוי של מישהו שמנסה להפוך את מבנה החברה? ככל שעברו של לי דו ושורשיו של מון בק מתגלים אחד אחרי השני, הקונספירציה סביב הנשק מקבלת פנים יותר קונקרטיות. אך הדרמה לא מסבירה הכל עד הסוף. בנקודה שבה הפאזל מתחיל להתממש, היא מראה את לי דו ומון בק מכינים את הבחירה האחרונה בדרכם שלהם. הסוף שנותר הוא כזה שכל צופה יכול לדמיין בראשו. כמו הטופ של אינספשן, הסצנה האחרונה ממשיכה להסתובב.
הכוח ללטש חומר לסיפור
'טריגר' משמעותית בכך שהיא לא מתמקדת בחומר כבסיס פשוט, אלא דוחפת אותו עד הסוף. ברוב הסדרות הקוריאניות, הנשק מופיע לרוב כאמצעי של מאפיה זרה, סוכנים מיוחדים, או נבלים לא מציאותיים. זה כמו מקל קסמים בספרי פנטזיה, נתפס כאובייקט מנותק מהמציאות. אך סדרה זו נותנת לנשק להיות בידיים של 'אנשים שלא היו מחזיקים בנשק', ומראה כמה אנשים מתנדנדים מולו. ברגע שעומדים מול ההדק, אנשים מספרים לעצמם כל מיני דברים. "בשלב הזה יש לי גם מה לומר", "פעם אחת העולם צריך לסבול", "זה לגמרי הגנה עצמית" - כל אלה מתערבבים עם הכעס. הדרמה מתבוננת בזמן הזה במשך זמן רב, עד כדי כך שזה לא נעים. כמו סרטון של תאונת דרכים שמנוגן בהילוך איטי, היא מנתחת את הרגע שבו בני אדם חוצים את הקו.
הניגוד בין לי דו למון בק גם מעניין. לי דו הוא אדם שרוצה להשאיר את הנשק כראיה בלבד, ומון בק הוא אדם שרוצה להשתמש בנשק כהודעה. לי דו מנסה לפתור את העניין במסגרת החוק והמערכת, אך ככל שהוא ממשיך בחקירה, הוא נתקל בכמה אנשים המערכת והחוק הזניחו. לעומת זאת, מון בק הוא דמות שכבר דחפה את חוסר האמון במערכת עד הסוף. הלוגיקה שלו פשוטה. "זה רק אדם שמחזיר את האלימות שהעולם עשה". העימות בין השניים מוביל בסופו של דבר לשאלה 'מי יכול לקחת אחריות על האלימות, ואיפה?' אם תומאס הובס וז'אן-ז'אק רוסו היו מתעמתים בבר, זה היה נראה כך. אחד מאמין בכוח המדינה, והשני מכריז שהמדינה כבר הפרה את ההסכם.
אסתטיקת האור והצל
הבימוי מפריד בין שני הדמויות גם מבחינה ויזואלית. המרחב של לי דו מלא באור פלורסנט לבן של תחנת המשטרה, כפתורי המדים ותיקי המסמכים, ואור קר של זירות הפשע. הכל מתועד, מסווג ומדווח. העולם של מון בק מורכב משלטי ניאון, מועדוני תת קרקעיים, מחסנים ונמלים, עם הרבה צללים וחושך. עולם של אזורי עיוורון של מצלמות אבטחה, עסקאות במזומן, ומספרי טלפון אנונימיים. כאשר נשמעת יריית רובה, במקום שהמסך יזוז ברעש, הוא מראה את העשן שנשאר באוויר ואת פני האנשים לאחר שהצליל נעלם. בזכות זה, הצופה לא מרגיש קתרזיס בסצנות הירי, אלא לוקח נשימה נוספת. במקום לה романטיזציה של היריות כמו בסרטי הנואר של ג'ון וו, הוא מתבונן בתוצאות האלימות בעין הקרה של סטנלי קובריק.
ההרכב של הפרקים גם חזק. כל פרק בוחר רקע שונה כמו בית ספר, מקום עבודה, בית, קהילה מקוונת, ומפרק את המקרה תוך כדי הצגת מבנה הכעס המשותף. למרות שיש מספיק חידות ורדיפות כדי לשמור על הכיף של הז'אנר, בסוף תמיד חוזרים לפנים של בני אדם. לאחר שהמקרה נפתר, המשפחה השכולה חוזרת לבית הריק ומביטה במקרר במבט ריק, או כאשר תלמיד הולך שוב במסדרון בית הספר, האוויר מרגיש כבד. במקום לסיים את המקרה כמו סדרת CSI, הוא משאיר את העצב הבלתי פתור.
יריית רובה בחברה ללא רובים
השאלות החברתיות ש'טריגר' מעלה אינן פשוטות. מספר פרקים מזכירים שוב ושוב שהחברה הזו הייתה אלימה מספיק גם לפני שהנשק נכנס. בריונות קבוצתית שמתרחשת במסדרון בית הספר, חברות שמסתכלות על אנשים כמספרים במקום בעבודה, מערכת שלא פועלת כראוי גם כשמדווחים, שנאה והלעגה שמתרקמות באינטרנט. כל האלימות הללו מצטברות ומתרקמות עד שהן מתפוצצות דרך הנשק. מקרים שהיו יכולים לעבור כעוד כתבה, עוד עמוד חדשות, מתדרדרים לאסון שלא ניתן להסתיר כאשר הם נפגשים עם הנשק. כשצופים בקשר הזה, זה מעורר שאלות הרבה יותר עמוקות מאשר האם רגולציית הנשק היא התשובה. כמו סדרת דרמה על אסון צ'רנוביל, היצירה הזו מנתחת את הפגמים המבניים שכבר היו קיימים 'לפני שההדק נמשך'.
אך זה לא אומר שהיצירה הזו שומרת על איזון מושלם. ככל שהסיפור מתפתח, היקף העולם מתרחב, והמשקל של הסיפור על העבר והקונספירציה הולך וגדל, ישנם רגעים שבהם התיאורים הפסיכולוגיים המדויקים מהחלק הראשון מתחילים להידחק. כמה תתי עלילה מסתיימות בלי להשאיר מספיק זמן להדהוד, וכמה דמויות מרגישות שהקו הרגשי שלהן נקטע במהירות. זה כמו משחק שחמט שנכנס לשלב הסוף שבו הדמויות מסודרות במהירות. גם מבחינת מציאות, ישנם תיאורים שמעוררים שאלות כמו 'האם באמת אפשר להפיץ נשק כך?'. כאשר מנסים לשמור על ההנאה של הז'אנר והמסר שברצונם להעביר, ישנם רגעים שבהם מרכז הכובד מתנדנד מעט. אך זהו מחיר טבעי של ניסוי שאפתני. כדי לנסוע בבטחה, אפשר לנסוע רק בכביש סלול, אך כדי לפתח דרך חדשה, יש להסתכן באי נוחות של דרך לא סלולה.
מי צריך למשוך את ההדק הזה?
עולה במחשבה צופה שמחפש סדרות ז'אנר שמשאירות שאלות ארוכות. יש מתח בסצנות הירי ובדרמת החקירה, אך הכיף האמיתי של סדרה זו הוא בתהליך ההקשבה לסיבות לכך שאנשים אוחזים בנשק, ומה הם איבדו לאחר מכן. לאחר פרק אחד, קל להתחיל את הפרק הבא, אך זו גם סדרה שדורשת לעיתים לעצור ולנשום. כמו לשתות מים לאחר אוכל חריף, יש צורך בזמן לחשוב במהלך הצפייה.
אם יש לך עניין בבעיות חברתיות במציאות, היצירה הזו תגרום לך להסתכל על כמה מקרים מזוויות שונות. כשאתה רואה את המילים המוכרות שראית בכתבות או דיווחים משולבות עם הנשק, החדשות שפספסת קודם יעלו לך במחשבה בצורה שונה. בריונות בבית הספר, עבודה, קונפליקטים מגדריים ושנאה, תרבות מקוונת - כל הסיפורים שמתרחשים סביבך מעוררים דמיון על מה יקרה אם האלימות תהיה נגישה יותר. אם 'מראה שחורה' ציירה את העתיד כדיסטופיה דרך טכנולוגיה, 'טריגר' מביטה בהווה כדיסטופיה דרך הנשק.
אם אתה מעריך משחקים טובים, תוכל להיות מרוצה רק מהמתח שנוצר בין קים נאם-גיל לקים יונג-גוואנג. בצד אחד יש אדם שמחזיק את תחושת הצדק המנופצת, ובצד השני יש אדם שמכריז שהעולם כבר נהרס ומנסה להכות חזק יותר. כשעוקבים אחרי הרגעים שבהם המבט שלהם נפגש, זה לא מרגיש כמו קרב פשוט בין שוטר לרשע, אלא כמו ויכוח אינסופי על איך להגדיר ולמנוע אלימות. כמו הסצנה שבה אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו נפגשים בבית קפה, הקרב מתחיל עוד לפני הירי.
לעומת זאת, אם הנשק והאלימות הם נושא קשה מדי רגשית, סדרה זו עשויה להיות חוויה מתישה. בכל פרק מישהו עומד בפני צומת של בחירה קיצונית. עם זאת, אם יש לך רצון לשאול מה אנשים מאמינים בו ומה הם אוחזים בו כאשר העולם נמצא על סף תהום, 'טריגר' היא יצירה שתשאיר אותך עם השאלות הללו לאורך זמן. לאחר הצפייה, ייתכן שהקולות של המקרים ששמעת בחדשות יישמעו לך קצת אחרת. וברגע הזה, נבין. לפני שההדק נמשך, כבר פעלו אינספור טריגרים. סדרה זו היא בדיוק העבודה של ויזואליזציה של הטריגרים הבלתי נראים הללו. וזהו המסר החזק ביותר שהיצירה הזו משאירה.
