יום אחד, לאחר שהעונש בבית הספר נעלם, מה שמילא את המסדרונות והכיתות לא היה שלום אלא אי סדר מוזר. המורים מסתכלים על התלמידים ומדברים בחשש, והתלמידים לומדים במהרה שאין בעיה אם הם לועגים למורים בפומבי. ההורים מחזיקים בחרב בשם תלונה ולוחצים על בית הספר, והמנהלים מתמקדים רק במספרים ובטבלאות הערכה, ממהרים להסתיר את הקונפליקטים. הקומיקס של נייבר 'חינוך אמיתי' הוא יצירה שמכניסה דמות אחת של 'פתרון בעיות בשטח' לתוך הנוף המעוות הזה. כמו רוכב סוסים מסרטי המערב שנכנס לעיר שבה יש חוקים, גבר לבוש בחליפה פותח את דלת הכיתה.
במרכז הסיפור עומדת ארגון סודי תחת משרד החינוך, מחלקת הגנת זכויות המורים. לאחר שהבינו שאין יותר אפשרות להגן על זכויות המורים באמצעות מסמכים, מכתבים ושיחות בישיבות, הם מקימים צוות מיוחד שמגן על זכויות המורים בשטח. סוג של 'כוח משטרתי חינוכי'. הדמות המובילה היא נאוה ג'ין. היא לא מדברת הרבה, ובמראה החיצוני שלה היא נראית כמו פקיד רגיל, אבל ברגע שהמצב הבעייתי מתגלה, מבטו משתנה לחלוטין. זהו מתח דומה לרגע שבו קלינט איסטווד מעשן סיגריה ומביט בעיניים צרות.
פטיש הצדק, או השופט שירד לכיתה
המבנה הבסיסי של הקומיקס הוא אפיזודי לחלוטין. בכל פעם בית ספר אחר, מקרה אחר מופיע כאפיזודה עצמאית. בבית ספר אחד, תלמידים דומיננטיים מאיימים על המורים בפומבי, ובבית ספר אחר, המנהל, ההורים ומנהלי המוסדות פועלים יחד כדי לסחור בציונים. באפיזודה מסוימת, כאשר המורה מואשם בהטרדה מינית, מתגלה שהאינטרסים של התלמידים והמבוגרים מעורבים זה בזה. נאוה ג'ין חודרת למקומות הללו, משנה את זהותה למפקחת של משרד החינוך, מורה זמנית, חבר צוות של קרן וכו'. אם 007 הוא ג'יימס בונד, אז כאן זה ג'יימס זכויות המורים.
בהתחלה, היא סוקרת את בית הספר עם חיוך ידידותי וטון מנומס. היא צופה בתלמידים במסדרון, שומעת שיחות בחדר המורים, ומחליפה ברכות פורמליות עם המנהל כדי להבין את האווירה. היא מתבוננת בשקט כמו סוקר של מדריך מישלן שמעריך מסעדות. אבל ברגע שהפנים האמיתיות של התוקפים והעדים מתגלות, גישתה של נאוה ג'ין משתנה בחדות. זה לא זעם מדוכא, אלא תחושה של אלימות עצומה שמבוצעת באופן מכני. ברגע שהיא סוגרת את דלת הכיתה ומביטה ישירות במטרה, הקוראים כבר יודעים מה הם צריכים לצפות. זהו הזמן של 'חינוך אמיתי', שהוא סימן ההיכר של הקומיקס הזה.
הסגנון של נאוה ג'ין הוא כוח פיזי במובן המילולי. היא דוחפת תלמידים שצוחקים על המורים אל השולחנות, והמנהל שמכסה על אלימות ומדחיק את הקורבן נזרק אל הקיר. הורים שמאמינים שאפשר להקריב את חייהם של תלמידים אחרים כדי להבטיח את עתיד ילדיהם, סופגים עונש שמבייש את כבודם. אלו סצנות שקשה לדמיין במציאות, אבל הקומיקס מציג את זה בצורה מוגזמת ומלאת אקשן. הקוראים מרגישים הקלה בסצנה הזו. זה כמו שסתום ניקוז שסותם נפתח. או כמו רגע של שחרור כשמתפוצץ עיטוש שהוחזק זמן רב.
אבל נאוה ג'ין לא נלחמת לבד. לצידה נמצא המפקח אימהן לים, גם הוא מחלקת הגנת זכויות המורים. אם נאוה ג'ין היא הקצה של הסכין, אימהן לים הוא היד שמחזיקה את הסכין כדי שלא תשתולל לחלוטין. הוא מציע לשמוע עוד על מצבו של התלמיד הקורבן ומחפש פתרונות במסגרת החוק במקום אלימות. ההבדלים בפרספקטיבה של השניים מעניקים למכלול יצירה מתח עדין. הקוראים מתמודדים עם השאלה 'האם להחזיר את מה שקיבלת זה צדק, או שהחינוך צריך לשנות אנשים?' זהו כמו העימות המוסרי בין באטמן לסופרמן, רק ברקע של חדר המורים.
ככל שהסדרה מתקדמת, הסקאלה של האפיזודות הולכת ומתרחבת. אם בהתחלה זה היה רק קונפליקט בין תוקפי אלימות לבית הספר, המורים וההורים, בהמשך זה מתרחב למשרד החינוך, לפוליטיקה, למועצת הקרן, ולתקשורת. מחלקת הגנת זכויות המורים עצמה כבר לא מצויירת כארגון צודק לחלוטין. הלחצים והמתחרים שמגיעים מלמעלה, יחד עם האינטרסים הפוליטיים, מתחילים לחשוף סדקים בתוך הארגון. כאשר עורך דין לזכויות הנוער, לי ג'ון-בין, שמולו עמדו בעבר מחלקת הגנת זכויות המורים, מצטרף, 'חינוך אמיתי' הופך לזירה של התנגשות ערכים מורכבת יותר ולא רק אקשן של מוסדות. זה כמו שהיקום של מארוול מתרחב, אבל כאן זה מסע שמתחיל בכיתה ומגיע לבית הנשיא.
סוף האפיזודות בדרך כלל עוקב אחרי תבנית דומה. התוקף מאבד את כוחו וכבודו, והקורבן משיב לעצמו לפחות כבוד וביטחון או מקבל בית ספר חדש, התחלה חדשה. נאוה ג'ין ואימהן לים, והעמיתים שלהם, עוזבים לבית הספר הבא. כמו בסדרת 'נמלטים', הם פותרים בעיה במקום אחד ויוצאים לדרך שוב. בתוך החזרה הזו, מתערבבים לאט לאט קווים שונים. באפיזודה מסוימת, ישנה טענה שנאוה ג'ין הגזימה בבחירות שלה, ובסיפור אחר מתגלה מצבו של אדם שנראה כתוקף, מה שמזעזע את רגשות הקוראים. הכיוון הכללי של הסוף צפוי במידה רבה, אבל הסיפורים והקונפליקטים של הדמויות שמתגלה בתהליך הם שמעניקים כוח לעלילה.
אסתטיקה של מהירות והנאה, והאי נוחות שמאחוריה
הנשק החזק ביותר של 'חינוך אמיתי' הוא מהירות. היצירה לא מסבירה הרבה. בתוך כמה קטעים ראשונים, היא מראה בבירור מי מחזיק בכוח, מי הקורבן, ואיזה עיוותים פועלים. זה נקי כמו שף מיומן שמסדר את החומרים בשלושה חיתוכים. לאחר מכן, זה כמעט רכבת הרים. ברגע שהתוקף מנסה להתגונן במילים, ומסתתר מאחורי המילים חוק וזכויות, הקוראים כבר יודעים. בקרוב מישהו ימריא מהקרקע של הכיתה, השולחן יתפוצץ, והבעיות שלא ניתן היה לפתור במילים יתהפכו לשפת הכוח. הזמן בין הציפייה להנאה הוא קצר. זהו המתכון להנאה.
האיור והבימוי מתוכננים במטרה למקסם את המהירות וההנאה. תנועות הדמויות נועזות, ורגעי הפגיעה מצולמים כמעט כמו 'פוסטר שמסכם סצנה אחת של אקשן'. לעיתים קרובות נעשה שימוש בזוויות שמדמות את התקרה של הכיתה מתפוצצת, או עיוות של פרספקטיבה כדי לבטא את ההפיכה של יחסי הכוח בצורה ויזואלית. כאשר נאוה ג'ין, שבדרך כלל נראית רגועה, מקשיחה את פניה אפילו במעט, הקוראים קוראים את התמונה כסוג של אות. זהו הסכם סמוי בין הסופר לקוראים, 'עכשיו מתחיל החינוך האמיתי'. כמו כלב של פאבלוב, אנו ממתינים לסצנה הבאה רק מהבעת הפנים הזו.
מבחינה נרטיבית, היצירה הזו מתנדנדת בין פשטות למורכבות. המבנה הבסיסי עוקב אחרי הנוסחה המוכרת של 'הופעת מבוגר רע או תלמיד – הופעת קורבן – חקירה – עונש', כך שהקוראים לא צריכים להשקיע הרבה אנרגיה כדי להבין את המבנה. זה כמו המבנה הקבוע של סיטקום, יש כאן תחושת יציבות שמקורה בהיכרות. במקום זאת, הנקודה שצריך להתרכז בה היא הפרטים של המציאות שמופיעים בכל אפיזודה. הכוח של ההורים שמסתתר מאחורי התוקפים, סגן המנהל והמנהל שמנסים להקטין את המקרים כדי לשמור על דירוג בית הספר, והטלפון הנייד של התלמיד או הפוסט ברשתות החברתיות שמטלטלים את חיי המורה, כל אלו מופיעים שוב ושוב. הסופר מראה באמצעות הפרטים הספציפיים הללו על איזו עייפות מבנית עומדת מערכת החינוך הקוריאנית. מקרים שנראו בחדשות, סיפורים ששמענו מחברים, כל אלו נכנסים לתוך הקומיקס.
מעניין לציין, שישנם רגעים ב'חינוך אמיתי' שבהם הוא מנסה לא לחלק את התוקפים והקורבנות לשחור ולבן לחלוטין. באפיזודה מסוימת, מתגלה המצב בבית של תלמיד שהיה במרכז האלימות, ובסיפור אחר, מתגלה כיצד המורה התייחס לתלמיד במשך הזמן, מה שמטלטל את המבט של הקוראים. כמובן, אם מסתכלים על זה באופן כללי, היצירה הזו עדיין נוטה להעדיף את 'ההוקעה המהנה'. עם זאת, ישנה ניסיון בולט להראות את 'ההיסטוריה של האלימות המתרחשת בשם החינוך' בצורה רחבה. ישנם רגעים שבהם צללים מעורפלים נופלים על הגבול בין טוב לרע, וברגעים הללו הקומיקס הזה מקבל משקל מעבר לאקשן פשוט.
ההנאה של סודה והפער עם המציאות
הסיבה לכך שהקומיקס הזה זוכה לאהבה ציבורית היא מאוד אינטואיטיבית. מהחדשות ומהתגובות שראינו במציאות, תמיד נראה שהתוקפים ובעלי הכוח מנצחים. המורים סובלים עוול, מתפטרים, והתלמידים הקורבנות צריכים לעבור לבית ספר חדש, וההורים והמנהל מכסים את המקרים מבלי לומר מילה של התנצלות. 'חינוך אמיתי' הופך את כל הסצנות הללו על פיהן. הדמיון של 'אז תן להם להיענש כמו שצריך' שהוחזק בפנים, מתממש על המסך הזה. הקתרזיס שהקוראים חשים נובע מכאן. זהו פנטזיה שמספקת סיפוק על דברים שלא ניתן לעשות במציאות. כמו לדמיין זכייה בלוטו, אגרופו של נאוה ג'ין מממש את הצדק שאנחנו לא יכולים להשיג.
אבל בדיוק בנקודה הזו, זהו גם הנושא הגדול ביותר של הוויכוח סביב היצירה הזו. האלימות ב'חינוך אמיתי' בהחלט עטופה כ'עונש צודק' בתוך הסיפור. עם זאת, עוצמתה היא כל כך חזקה שהיא חורגת מהגזמה קומית, עד שלפעמים המילה חינוך מרגישה לא רלוונטית. זהו חזרה על הלוגיקה של 'להשתמש באלימות כדי להפסיק אלימות', מה שעלול להרגיש לא נעים עבור אנשים שנאבקו במציאות החינוכית. חינוך הוא תהליך בדרך כלל איטי ומייגע, אבל הקומיקס הזה פותר הכל בכמה אגרופים. יתרה מכך, באפיזודות שבהן מצבו של התוקף לא מואר כראוי, ישנה סכנה לצמצם את כל קיומו של אדם ל'מישהו שמגיע לו להכות'. הלגיטימיות של אלימות תמיד נמצאת על גבעה חלקלקה. צעד אחד לא נכון, והיא מתדרדרת.
ככל שהיצירה מתקדמת, דמויות שמערערות על שיטותיה של נאוה ג'ין מתחילות להופיע, והפוליטיקה בתוך מחלקת הגנת זכויות המורים, הלחצים של התקשורת והציבור מתערבים עמוק בעלילה, מה שמראה שהסופר מודע לדילמות הללו. נאוה ג'ין עצמה מתחילה לתהות עד כמה מעשיה יכולים להיות מוצדקים, ולפעמים הבחירות שלה גורמות לנזק בלתי צפוי. ברגע הזה, הקוראים שואלים את עצמם מעבר להנאה הפשוטה, 'מה המשמעות של האלימות שאני רואה עכשיו?' אם השאלה הזו הייתה נדחפת עד הסוף, זה היה יכול להיות יצירה יותר מוצקה. עם זאת, יש מקום לדעות שונות לגבי האם השאלה הזו והאקשן המהנה מהחלק הראשון מאוזנים. עבור חלקם, זהו התפתחות בוגרת, ועבור אחרים, זהו חיפוש שאיבד את הדרך.
מדריך למי שמחפש קתרזיס
לבסוף, אני רוצה לסיים בשאלה למי הייתי ממליץ על הקומיקס הזה. כאשר אני רואה חדשות על בתי ספר וחינוך, אני מרגיש חנוק, אבל אני מרגיש שאין הרבה מה לעשות במציאות, 'חינוך אמיתי' יכול להיות פתח רגשי חזק. אם יש לך רצון להחזיר את המכה לאנשים שלא מבינים שכלל, תרגיש הקלה מוזרה בכל פעם שנאוה ג'ין סוגרת את דלת הכיתה. כמו להכות שקית אגרוף ולחוש הקלה, ההנאה של סיפוק מתפשטת עד קצות האצבעות.
לעומת זאת, אם אתה רגיש לתיאורי אלימות, או שיש לך פצעים מהאלימות בבתי הספר או מהעונש, היצירה הזו עשויה להרגיש גסה במקצת. גם אם האלימות מופנית כלפי רשע, התמונות החוזרות על עצמן יכולות לגרום לעייפות. אם אתה מוכן לסבול את העייפות הזו כדי לדמיין את המציאות החינוכית מנקודת מבט אחרת, 'חינוך אמיתי' הוא יצירה ששווה לעבור דרכה. לאחר הקריאה, לפחות יהיה קשה להתעלם ממה שקורה בכיתה כמו פעם.
בנוסף, זהו טקסט מעניין עבור מי שרוצה לצפות כיצד נורמות הז'אנר והמסר של חשיפת המציאות מתנגשים ומערבבים. הקומיקס הזה אינו מושלם. למעשה, חוסר השלמות שלו יוצר יותר סיפורים. זהו פנטזיה של מימוש צדק באמצעות אגרופים, ובו בזמן היא מעוררת את המודעות למגבלות הפנטזיה הזו. בכך שהיא מחבקת את האי נוחות הזו וממשיכה להרהר בה, הקומיקס הזה נשאר כיצירה שנושאת שאלות בדרכים מאוד קוריאניות. בסופו של דבר, ברגע שבו אנו תומכים באגרופו של נאוה ג'ין, אנו גם מתבוננים בחוסר האונים שלנו. ורגע ההרהור הזה הוא אולי המורשת המשמעותית ביותר שהיצירה הזו משאירה.
