[magazine kave]=צ'וי מינ סיק כתב
במרכז היער, רכב מיניבוס שחור עולה לאט לעבר בית הקברות המוקף בערפל נמוך. כאילו זה לא רכב מתים אלא רכב עבודה של ציידי רוחות. פנג שואי קים סאנג דוק (צ'וי מינ סיק), בעל חוש עסקי חד קו יונג גון (יו האה ג'ין), שדכנית צעירה ונחושה הווא רים (קים גו און), ותלמידה של הווא רים, הקוסם יון בונג גיל (לי דו היון). ארבעת האנשים נפגשו כאן בגלל הזמנה בסכום גבוה שהגיעה מלוס אנג'לס. מדובר על סיפור על 'רוח הקבר' שעוברת מדור לדור במשפחה עשירה מאוד בנדל"ן, מבלי שידוע מדוע. תינוק שבוכה ללא הפסקה, אב שנפל לבית החולים מסיבה לא ידועה, ובנו הבכור שכבר ויתר על חייו. הלקוח פארק ג'י יונג (קים ג'ה צ'ול) טוען שכל האסונות הללו נובעים מהמקום שבו קבורים אבותיו, ומבקש שיסדרו את העניין בכל מחיר.
הסרט יוצר אווירה מוזרה כבר מהסצנה הראשונה בבית החולים בלוס אנג'לס. מתחת לאור הניאון, חדר המתנה שקט בצורה בלתי נתפסת. הווא רים מתקרבת לתינוק, משרקת ומקריאה תפילה תוך שהיא מביטה בעיניו. המסקנה שהיא מגיעה אליה בסוף המבט הקצר היא פשוטה. "האבות לא מרוצים מהמקום שבו הם קבורים". ברגע שבו התובנה הגסה והחוש האוקולטי מתפרצים יחד, הצופה כבר נמשך לעולם הייחודי של הבמאי ג'אנג ג'היון. כאילו קפצנו מבית החולים בלוס אנג'לס הישר לבית של שדכנית בהרים.
ברגע שהאדמה נחפרת, ההיסטוריה מתחילה לנשום
הווא רים ובונג גיל חוזרים לקוריאה ומתחילים את פרויקט החפירות. קים סאנג דוק בודק את האדמה, מרגיש את הרוח, ומביט בגרגרי העץ כדי לבדוק את מיקום הקבר. כאילו הוא סומליה של יין שקורא את הטרואר. עץ ירוק גם בחורף, אדמה רטובה בצורה מוזרה, גבעה שחפורה עמוק מדי. בעיני סאנג דוק, הקבר הזה לא נוצר כדי "להציל אנשים" אלא נראה כמו מקום שנוצר כדי לכלוא משהו. הווא רים גם מרגישה "שברגע שנגעים כאן, זה יגרום לבעיות" אבל כולם כבר לא יכולים לחזור אחורה אחרי ששולם סכום גבוה. זהו גורל של פרילנסרים.
ברגע שהאדמה נחפרת והגבעה מתמוטטת, האימה בסרט מקבלת חום גוף. מים מוזרים זורמים מהארון, שיער שאינו אנושי, ועץ ענק עטוף בגדר תיל. סאנג דוק וחבריו מתחילים להבין שהם לא נוגעים בקבר פשוט, אלא במשהו שמישהו חתם עליו בכוונה. הסצנה הראשונה של החפירה היא רצף שמנצל אבק אדמה, זיעה, ונשימות כדי לגרום לצופה להרגיש על עורו. חוויה שמעוררת צמרמורת רק מהקולות, בצד השני של ה-ASMR.
אבל הבעיה האמיתית מתחילה לאחר מכן. לאחר חפירת הקבר, האסון בבית משפחת פארק לא מפסיק, ומתרחשות סדרת אירועים מוזרים סביבם. מוות מוזר של בני משפחה, מותו המסתורי של עובד שעזר, סימנים בלתי מוסברים. סאנג דוק והווא רים מרגישים שמשהו "שונה לחלוטין" זז, ומתחילים לחקור קיום של "סוג של יתד ברזל" שנמצא במרכז הרי בוקדו, כמו במשחק מסתורין שבו אחרי שמסיימים משימה אחת מופיע בוס נסתר.
המקום אליו הם מגיעים הוא מקדש קטן בשם בוקוקסה וכפר הררי סמוך. מבחוץ זה נראה כפר שקט, אבל סוד הקבר המוסתר, מפה ישנה, ועקבות של תנועת עצמאות מתגלים אחד אחרי השני, והסיפור מתרחב יותר ויותר בין העבר להווה, בין ההיסטוריה הלאומית להיסטוריה האישית. הישות שישנה בארון כבר לא רוח פשוטה. זהו "אוני" - מפלצת יפנית, המשלבת אלימות של מלחמה וקולוניאליזם, אמונה בברזל, ושחיטה מדממת. בלילה, הישות הזו פורצת את החותם שלה ורומסת את האורווה והכפר, והסצנות הללו עומדות בנקודת המפגש בין סרטי מפלצות לאימה פולקלורית. כאילו גודזילה מופיעה פתאום בהרים של ג'וללה.
בתהליך הזה, השילוב של סאנג דוק, יונג גון, הווא רים ובונג גיל מתייצב כ"ציידי רוחות קוריאניים". במקום קרני פרוטון, הם משתמשים בטקסים ובתפילות, במקום מלכודות, הם מציגים פנג שואי וטקסי לוויות, ובמקום משרד כיבוי, הם מראים ישיבות במיניבוס. תפילות וכשפים מתערבבים, בדרך לטקס האחרון מול האוני. קעקועי תפילה על גופם של הווא רים ובונג גיל, גוף האוני בוער מול המנזר, כדור אש ענק חוצה את השמיים כמו אש שד.
השלמת הטרילוגיה האוקולטית, הנס של '10 מיליון'
נראה כי הבמאי ג'אנג ג'היון הגיע לתחנה הסופית לאחר שלושה סרטים אוקולטים. אם "הכמרים השחורים" התאימו את טקסי הגירוש שדים הקתוליים לדרום קוריאה, ו"סבאחה" הציב שאלות פילוסופיות על בסיס דתות חדשות ומיתולוגיה בודהיסטית, "חפירות" מציב את תרבות השדים, הפנג שואי, ותרבות הקברים של הקוריאנים במרכז. בזכות זה, למרות שהז'אנר הוא אוקולטי, הקהל מרגיש קרוב יותר. "מילים שיכול להיות ששמעתם פעם באירוע לווייה של קרוב משפחה" ו"סיפורים על צאצאי משתפי פעולה שראיתם בחדשות" נכנסים לתוך הסרט. כאילו מצאנו אלבום ישן בארון של סבתא, זה מרגיש גם זר וגם מוכר.
מבחינה ז'אנרית, הסרט הזה קרוב יותר להרפתקת אוקולט מאשר לסרט אימה. ישנם כמה רגעים מפחידים באמת, אבל הטון הכללי קרוב יותר למתח ולסקרנות, ולעיתים גם לצחוק. הסצנה שבה יונג גון יושב awkwardly בטקס (כמו צמחוני שנגרר למסעדת בשר), הסצנה שבה סאנג דוק ויונג גון מתווכחים על תשלום (כמו גירוש שדים שמבצעים חישובים באקסל), ורגעים שבהם הווא רים ובונג גיל מציגים כימיה מוזרה של "סוכני מכירות" ו"כוהנים". ההומור היומיומי הזה הוא מה שמאפשר לאימה שבאה אחר כך להתבלט יותר. המעבר בין קומדיה לאימה הוא מדויק כמו שינוי צעדים במשחק ריקוד.
ההרכב של ארבעת השחקנים הוא הכוח הגדול ביותר של הסרט הזה. צ'וי מינ סיק, המשחק את קים סאנג דוק, משלב בצורה קולית חום, עקשנות, ואשמה של תקופה. כאשר הוא לוקח חופן אדמה ואומר "אני מבין מה קרה לאדמה הזו", יש תחושה של משקל מעבר למקצועיות פשוטה. כאילו מומחה יין טועם ואומר "הכרם הזה הותקף במלחמת העולם השנייה". יו האה ג'ין, בתפקיד קו יונג גון, הוא בעל חוש מציאות של 200%. הוא רודף אחרי כסף, נזהר בסכנות, ובסוף הוא זורק את עצמו כאילו לא אכפת לו. הוא לוקח על עצמו את התפקיד של העברת הנושאים הכבדים של השדים והלוויות לקהל בקלות. כאילו הוא לא קומיקאי בסרט אימה, אלא כמו הבעלים של בית הלוויות בשכונה שלנו.
קים גו און, בתפקיד הווא רים, היא הפנים הבולטות של הסרט. ההגדרה שלה כ"שדכנית צעירה עם מעיל פוך צבעוני" היא כבר חדשה. היא לא לובשת חנבוש אלא נושאת טקסים עם נורת' פייס. גם בטקס היא מדברת בפתיחות עם קללות, ואם היא לא מרגישה טוב עם תשלום, היא תעזוב מיד. אבל לאחר שהיא מתמודדת עם האוני, היא מתמוטטת בגלל האשמה שהיא לא הצליחה להגן על בונג גיל. הבעות הפנים המורכבות שלה, המשלבות חיוך מזויף ודמעות, פחד ואחריות, מונעות מהדמות הזו להיות פשוט "שדכנית מגניבה". לי דו היון, בתפקיד יון בונג גיל, מצליח לתפוס את הפנים של תלמיד עם תמימות, פחד קל, ונאמנות למורה. גם ברגעים שבהם הוא זורק את עצמו, וגם ברגעים שבהם הוא מקיא יפנית, הוא תמיד קרוב לדמות האנושית החלשה. כאילו הוא פרודו שנושא את הטבעת האדירה בסרט "שר הטבעות", התלמיד הצעיר של השדכנית סופג את כל האימה. בזכות החולשה הזו, הבחירה והקורבן בשיא הסרט מתקרבים יותר.
1,191 מיליון צופים באוקולט, מהפכה בז'אנר
ההצלחה של "חפירות" מבחינת הכנסות היא גם דבר שראוי לציון. לאחר שיצא לאקרנים בפברואר 2024, הוא משך קהל בזכות הפה לאוזן, ובתוך 32 ימים עבר את רף 10 מיליון הצופים, והפך לסרט הראשון של השנה עם 10 מיליון צופים. זהו הסרט ה-32 בכל הזמנים, ה-23 בקולנוע הקוריאני, והראשון בז'אנר האוקולטי/אימה במובן המסורתי. בסופו של דבר, הוא הגיע ל-1,191 מיליון צופים, עם הכנסות של 1,100 מיליארד וון, וזכה במקום הראשון בקופות במחצית הראשונה של השנה. הוא הראה את האפשרות החדשה של הקולנוע המסחרי הקוריאני בכך שהוא חצה את הגבולות הז'אנריים והביא גם קהל מבוגרים. כאילו להקה אינדי פתאום הגיעה למקום הראשון במצעד המוזיקה.
אם נבחן את הפרטים של הבימוי, נבין מדוע הבמאי ג'אנג ג'היון קיבל את הכינוי "אמן האוקולט". הוא מסתיר את מספרי לוחית הרישוי של יום העצמאות (0815) ויום שלטון העם (0301), ושם את שמות הדמויות על שמות לוחמים אמיתיים. זה לא רק ביצוע של ביצי פסחא, אלא עבודה שמטמיעה את הרגש של "ניקוי שאריות שיתוף פעולה" בכל הסרט, בשכבות ויזואליות ולשוניות. כאילו זה סרט שבו אפשר למצוא ציורים מוסתרים כמו ב"רדי פלייר וואן". הסמל של לחלץ את היתדות שהוטבעו על ידי יפן ולהחיות את הכוח של אדמתנו, מרחיב את הקרב מול האוני לא רק כקרב מפלצות אלא גם כנקמה היסטורית ורגשית. זהו אלכימיה קולנועית שבה גירוש שדים הוא גם מאבק לעצמאות.
מעניין יותר כי זה לא מושלם
כמובן, הניסיון הנועז הזה לא מצליח לכולם. ככל שהסרט מתקדם, יש תגובות שמרגישות שהסמלים של השדים היפניים, סמלי תנועת העצמאות, הרי בוקדו, וקודים מספריים מתפרצים יחד ויוצרים תחושת עודף. במיוחד הקרב הסופי מול האוני, למרות שהוא סנסציוני, נראה שונה מהאימה הקטנה והמציאותית שנבנתה בחלק הראשון. כאילו שמענו סיפור על רוחות בשכונה ואז פתאום מתרחש הקרב הסופי של "הנוקמים: סוף המשחק". השאיפה לסכם את סוף האימה עם משמעות היסטורית, מרגישה לעיתים מסבירנית וכבדה.
נקודת מחלוקת נוספת היא "שימוש במאגיה". הסרט הזה מציג את המאגיה כטכניקת טיפול ברוחות וכתרבות רוחנית ייחודית לקוריאה בצורה חיובית. בו זמנית, הוא לא מסתיר את הצדדים המסחריים והסוחרים של השדנים. בזכות האיזון הזה, המאגיה לא נראית כמו פנטזיה מסתורית, אלא כמו מקצוע אחד על האדמה הזו. כאילו דוקטור סטריינג' הוא גם קוסם וגם רופא שמטפל בחשבוניות. עם זאת, אם יש צופים שמרגישים לא נעים לגבי המאגיה עצמה, ייתכן שהעולם של הסרט הזה, שבו סצנות טקסים והשתלטות חוזרות, יהיה קצת מעיק.
אם אתם רוצים לבדוק את ההווה של הקולנוע הקוריאני, "חפירות" הוא סוג של יצירה חובה. הוא מראה כיצד אוקולט ומסתורין, קודים היסטוריים ומסחריות יכולים coexist באותו סרט, את הגבולות והאפשרויות שלהם בו זמנית. אם אהבתם את "הכמרים השחורים" ו"סבאחה", תמצאו עניין כיצד הבמאי ג'אנג ג'היון ניסה לקחת את היתרונות של הסרטים הקודמים ולתקן את החסרונות בסרט השלישי הזה. כאילו אתם נהנים מהחזרת רמזים מהשלב הראשון של מארוול כשאתם צופים בשלב השלישי.
שנית, זה מתאים לאנשים שרוצים להיכנס לז'אנר האימה אבל עדיין מרגישים שהאימה הקלאסית היא קצת מפחידה. כמובן שיש כמה סצנות שיישארו בזיכרון, אבל הסרט כולו לא מתמקד רק באימה. ככל שתעקבו אחרי הכימיה של ארבע הדמויות, עולם הפנג שואי והלוויות, והסמלים ההיסטוריים, תגלו שהזמן עובר. זה מתאים במיוחד לצופים שאומרים "אני לא אוהב דברים מפחידים מדי, אבל גם לא סרטים קלים מדי". כאילו זה מתקן את המתקן של רכבת הרים לאנשים שרוצים לעלות על רכבת הרים אבל מפחדים מהזינוק.
לבסוף, אני רוצה להמליץ על "חפירות" לאנשים שרוצים להסתכל מחדש על הקשר בין האדמה שלנו, ההיסטוריה, האבות והצאצאים בתוך מסגרת סרטי ז'אנר. לאחר שצפיתם בסרט הזה, כאשר תעברו ליד קבר או תלכו בשבילי הרים, או כאשר תבקרו במקדש ישן, הנוף עשוי להיראות קצת שונה. זה גורם לנו לחשוב מה קבור מתחת לאדמה שעליה אנו עומדים, ואילו זיכרונות טמונים שם. השאלה הזו היא מה ש"חפירות" משאירה יותר זמן מהאימה. כאילו ארכיאולוג חופר אתר עתיקות, אנחנו חופרים את שכבות ההיסטוריה הנשכחת דרך הסרט הזה. ובתהליך הזה, מה שאנחנו עשויים לפגוש זה לא רוחות אלא את עצמנו.
