יש אדם שנראה כי רק לאחר חציית הים הרחוק ניתן יהיה להגיע אליו. עבור נרו של 'מסע המגן', האדם הזה הוא רק אחד, הנסיכה סודאן. בסביבות המאה השנייה, נרו, המגן של ממלכת גורי, גדל עם שבועה להגן על הנסיכה. הוא נלחם בחזית הקרב מבלי לחפש תהילה, וכל מה שהנסיכה אומרת הוא "כן". זהו נאמן גס, שיכול להיחשב כ"טיפש" בימינו, אך בעידן ההוא, זה נחשב למידה טובה.
אך בעקבות בגידת המורה עליו סמך, ממלכת גורי מתמוטטת ביום אחד, והנסיכה נלקחת כבת ערובה ונמכרת למערב. כמו פרודו ב'שר הטבעות' שזורק את הטבעת, גם לנרו יש רק מקום אחד ללכת אליו. המלכות בוערת, והחברים מתפזרים, וההבטחה היחידה שנותרה לו היא למצוא את הנסיכה. הבטחה זו דוחפת אותו עד קצה העולם.
נרו רודף אחרי הבוגד, ושומע שמועות שהוא פנה מערבה, למערב. זה כמו ללכת מסיאול ללונדון. בעידן שבו לא היו מטוסים ולא היה אפילו מצפן. ובכל זאת, נרו לא מהסס. נראה כי הכיוון האחרון שיכול להחזיק בו מגן שאיבד את ארצו הוא זה, והוא פונה לעבר הדרך המערבית שאין לה סוף, כשהוא משאיר מאחור את נופי ממלכת גורי.
אך עבור מגן שחי רק עם חרב בקצה חצי האי הקוריאני, המערב הוא עולם זר מאוד. השפה, האוכל, והאלים כולם שונים. אם חשבתם על הרפתקאותיו של אינדיאנה ג'ונס, אתם טועים. כאן אין מפות נוחות, מדריכים אדיבים, או מתורגמנים באנגלית. בסוף הזרות הזו, נרו בסופו של דבר נכנס לרומא, ומגלה את עצמו נגרר עם צווארון ברזל בשוק העבדים של האימפריה הענקית. האירוניה של אביר שהלך להציל את הנסיכה והפך לעבד היא ההתחלה האמיתית של 'מסע המגן'.
זירה, או קרב מוות עתיק
נרו נמכר במהרה לעבד גלדיאטור ברומא. הוא מקבל יחס כמו "חיה מהמזרח" כשהוא נמחק מכל שם ומעמד. כמו מקסימוס מ'גלדיאטור' שהפך ממצביא לגלדיאטור, גם נרו מופחת ממגן של ארצו לאטרקציה של האימפריה. בכלא התת-קרקעי מוקף באבן וברזל, באוויר המעורב בריח של ריקבון ודם, נרו נאלץ להרים חרב ומגן כל יום. כעת הקהל שלו אינו אנשי גורי, אלא אזרחי רומא המוטרפים מדם.
במרכז האמפיתיאטרון המלא בחול, כשדלתות הברזל נפתחות, חיות רעות וגלדיאטורים עם חרבות יוצאים בו זמנית. זה כמו להעביר את זירת 'משחקי הרעב' לרומא העתיקה. נרו זז עם תחושת הישרדות חייתית. אם לא אכה, אני אמות. אך גם במהלך הקרב, קצה חרבו תמיד מכוון לאותו כיוון. "אני חייב לשרוד בקרב הזה כדי שאוכל לחפש את הנסיכה שוב." הוא ממש אדם ממוקד מטרה.
בזירה, נרו פוגש ומאבד אינספור חברים ואויבים. עבדים עם סיבות שונות לאחוז בחרב הופכים לחבריו, ורגע לאחר מכן הופכים לאויבים. מישהו נלחם כדי לשלוח כסף למשפחה, מישהו אחר כדי לקנות את חירותו מחדש, ומישהו נלחם פשוט כי הוא לא רוצה למות. כמו משתתפי 'משחקי קלמרי', כל אחד מהם נדחף לזירה על ידי ייאושם.
גם בין הרומאים יש פנים שונות. יש אצילים שרואים בעבדים חפצים, ויש מפקדים שמגלים כבוד ללוחמים. נרו חי במרכז האימפריה הזרה הזו, עם שני הפנים של "מגן גורי" ו"גלדיאטור רומאי". זה לא פיצול זהות, אלא הרחבת זהות.
המפלצת מהמזרח, או בידור האימפריה
ככל שהסיפור מתקדם, שמו של נרו מתפשט בכל רחבי רומא. השמועות על מגן מהמזרח שמפיל גלדיאטורים ענקיים ומביס חיות רעות בגופו מתחילות להתפשט בין סוחרים, אצילים וחיילים. אם נחשוב על זה בימינו, זה כמו כותרת "גלדיאטור מהמזרח, כובש את הקולוסיאום" שמופיעה בעמוד הראשי של פורטל רומאי. יש מי שרוצה להרוויח כסף ממנו, ויש מי שרוצה להשתמש בו כצעצוע של הקיסר.
הקרבות של נרו חורגים מהשבועה האישית שלו, ומעורבים בבידור ובפוליטיקה של האימפריה. כמו טרומן מ'שואת טרומן', חייו עצמם הפכו לספקטקל. ולבסוף, הוא נדחף לקרב מול הקיסר בלב רומא. מה יקרה לאחר מכן, באילו קרבות ייתקל נרו, עד היכן תימשך הקשר שלו עם הנסיכה סודאן, ואיזה סיום יגיע למסע שלו, עדיף לעקוב אחרי היצירה עצמה. הסצנות האחרונות של היצירה משאירות רושם שלא ניתן להסביר בכמה שורות של ספוילרים. כמו הסצנה האחרונה ב'להציל את ריאן', זו סיום שבו הרגשות מתפוצצים.
התנגשות של שני עולמות, או ניגוד של תרבויות
היקום גם הוא מרתק. ההיסטוריה העתיקה של ממלכת גורי מהקוריאנית וההיסטוריה העתיקה של האימפריה הרומית נפגשות על אותו מסך. זהו שילוב שגורם לשאול "האם זה אפשרי?" אך בפועל הוא מתממש בצורה משכנעת. הסופר מתחיל בסצנות שמזכירות את נופי גורי, עם חומות עץ, בתים עם גגות קש ודלתות צרות, ולאחר מכן כשהם מגיעים לרומא, הם מציגים את העמודים המפוסלים באור השמש של הים התיכון, הקולוסיאום הענק, והזירה המוקפת בחול אדום וטוגות לבנות, כנוף הפוך לחלוטין.
האיור והבימוי הם הסיבה לכך שהיצירה הזו חייבת להיקרא כוובטון. כשיורדים לאורך הגלילה האנכית, התחושה של המרחב הגבוה והעמוק בזירה מועברת באופן טבעי. למעלה הקהל רועש, במרכז מתנגשים הגלדיאטורים עם החיות, ולמטה החול ספוג בדם. זהו כמו להחזיר את יחס התמונה של 'מקס הזועם: דרך הזעם' למצב אנכי.
הבימוי שמאריך סצנה אחת, כך שנרו זורק את החנית ומסובב את גופו, הוא מצוין. בזכות זה, כל תמונה לא נראית בנפרד, אלא הקרב כולו נקרא כמו ריקוד. ההתנגשויות, ההימנעויות, המתח והקצב מתפקדים היטב, כך שאפילו אם נצפה רק בסצנות הקרב, ניתן לומר "זהו אקשן מצוין". זה מרגיש כמו לראות סצנות קרב מסדרת 'בונ' שצולמו בגוף של שחקן ללא CGI.
מערכת האימפריה מול השבועה האישית
באופן נרטיבי, 'מסע המגן' אינו נשאר רק כדרמת נקמה פשוטה. באופן שטחי, הסיפור על רדיפת הבוגד והחזרת הנסיכה שנחטפה דומה לאמירה של ליאם ניסן מ'לקחת' "אני יוצא לחפש את בתי". אך מתחת לפני השטח, השאלה היא "עד כמה יכולה השבועה האישית לשרוד בתוך מערכת אימפריאלית עצומה?"
אזרחי רומא מעודדים את נרו, אך בסופו של דבר צורכים את דמו כצפייה. היום הם מוחאים כפיים לנרו, ומחר מוחאים כפיים למותו של גלדיאטור אחר. האימפריה ממשיכה להפוך את הטרגדיה האישית לבידור. כמו תוכניות ריאליטי מודרניות או תוכניות הישרדות שהופכות את כאב המשתתפים לתוכן. אם 'משחקי הרעב' עיבד את טקטיקת השלטון של האימפריה הרומית "לחם וקרקסים (Panem et Circenses)" לדיסטופיה, 'מסע המגן' מראה את המקור שלה ישירות.
השבועה של נרו היא כמו אבן קטנה במערכת הזו. היצירה עוקבת עד כמה יכולה האבן הזו ליצור גלים, או אם בסופו של דבר היא תימחק על ידי הגלים. כמו אנדי מ'בריחת שושנק' שפורץ קיר עם פטיש קטן, גם נרו דופק על קירות האימפריה עם שבועה קטנה.
הדמויות גם הן מעוצבות בצורה תלת-ממדית. נרו אינו יכול להיות מתואר רק כ"איש נאמן". הוא סובל מרגשות אשם על כך שלא הצליח להגן על הנסיכה, ולעיתים בוחר בבחירות חסרות אחריות שמסכנות את הסובבים אותו. כמו באטמן מ'האביר האפל', הוא לפעמים מתמקד באמונותיו עד שהוא לא רואה את הסובבים אותו. אך בו זמנית, הוא מכיר בטעויותיו, לוקח שוב את החרב ומתקדם קדימה. הוא אינו גיבור מושלם, אלא אדם עם פגמים.
הגלדיאטורים שהוא פוגש ברומא אינם דמויות משנה פשוטות. יש מי שאומר לנרו בקור רוח "כאן זה תמיד היה כך" ומלמד אותו את המציאות, ויש מי שמשפיע עליו ומתחיל להשתנות בהשפעת אמונתו הנוקשה. גם הנבלים אינם נצרכים רק כ"רעים מלוכלכים ורעים". כשמאווים ופחדים שלהם מתגלים, רומא כולה מתייצבת כעולם מורכב שאינו ניתן לפשט לקטגוריות של טוב ורע. כמו ב'משחקי הכס', אף אחד אינו דמות שלמה של טוב או רע, אלא דמויות באפור.
הסיבה לכך שהיצירה הזו אהובה על הקוראים כיום היא, אולי, שהיא מספקת בו זמנית שני רגשות מנוגדים. אחד הוא ההנאה המוחלטת מ"מסע רומא של לוחם קוריאני", כמו ההנאה שמרגישים כשצופים ב'קינגסמן' או 'ג'ון וויק'. השני הוא התחושה הממשית של עייפות וכאב.
כבר חווינו את "התחושה של להיות חזק" בהרבה יצירות על עליית רמות ומערכות. המסך מציג נתונים, המספרים עולים, וההנאה מהשגת כישורים חדשים. אך 'מסע המגן' מציג את סיפורם של אנשים שמחזיקים מעמד ולא מתחזקים. וההחזקה הזו אינה מתוארת רק בצורה מרשימה, אלא היא עבודה קשה ומבודדת. כמו 'רוקי' שמתמקד ב-15 סיבובים של החזקה במקום בניצחון המפואר.
אם נמאס לכם מהסוגים של חזרה ומערכות משחקים, הוובטון הזה הוא מקום טוב להתאוורר. אם נמאס לכם מסיפורים שבהם מכה אחת או פציעה אחת נצרכים בקלות, המשקל של נרו כשהוא מקבל מכה בשדה הקרב והקם שוב יהיה מרגש. כמו בפרק "ריקוד חרב" של 'אתגר אינסופי', זהו אקשן שבו מרגישים זיעה ודמעה אמיתיות. אם אתם רוצים לראות אדם שמחזיק מעמד עד הסוף בעזרת חרב אחת, אין צורך להוסיף.
היצירה הזו מתאימה גם לקוראים שאוהבים היסטוריה והיסטוריה עתיקה. השילוב הייחודי של ממלכת גורי ורומא עשוי להיראות זר בהתחלה, אך במהרה יגרום לכם לחשוב "למה לא ראיתי דמיון כזה קודם?". אם אתם אוהבים גם את 'גלדיאטור' וגם את 'הקשת הסופית', השילוב הזה הוא נדיר, אך 'מסע המגן' הוא יצירה שיכולה לספק את שני הטעמים בו זמנית. כמו 'הממלכה' שמערבבת זומבים עם דרמות קוריאניות, היצירה הזו מערבבת בין לוחם קוריאני לאימפריה הרומית.
לבסוף, אם אתם מחזיקים מעמד בגלל הבטחה שנתתם למישהו, הסיפור הזה לא ירגיש לכם כמו סיפור של אחרים. נרו הוא דמות שחוזרת על בחירות שנראות כמו הפסד. למרות שהדרך הקלה יותר נראית, הוא בוחר בכוונה בדרך ארוכה יותר, קשה יותר, בגלל השבועה שהוא נושא בליבו. כמו פורסט גאמפ שחוצה את אמריקה רק בגלל שהוא אוהב את ג'ני, גם נרו חוצה את היבשת רק בגלל שהוא רוצה להגן על הנסיכה.
זה יכול להיראות מתסכל, ובאותה מידה גם מעורר קנאה. לאחר קריאת 'מסע המגן' עד הסוף, אתם עשויים לשאול את עצמכם פעם אחת, "למה אני מחזיק מעמד כל כך הרבה, בשביל מה ובשביל מי?". אם אתם רוצים לחוות את השאלה הזו ישירות, המסע המלא בדם הזה יישאר בלבכם זמן רב. וכשיקרה לכם משהו קשה בפעם הבאה, אולי תחשבו, "נרו הלך עד קצה העולם, ואני לא יכול ללכת אפילו עד כאן?". בדיוק אז, 'מסע המגן' יהפוך לאחת מהתמיכות שלכם.
