[magazine kave]=איתהרים כתב
בחדר קטן ומוזנח בפרברי סיאול, אחים צעירים רצים בחדר הצר כשהם צולעים. בשנות ה-70, בעידן הבום של הפיתוח, משפחתו של לי קאנגמו (לי בום סו) עם אב בנאי, האח לי סונגמו (פארק סאנג מינ) והאחות הקטנה לי מיג'ו (הוואנג ג'ונג אום) חיה בעוני אך תומכת זו בזו. כמו משפחה עניים בסרט ניאו-ריאליסטי, אך לא באיטליה שלאחר המלחמה אלא בקוריאה של עידן הדיקטטורה הפיתוחית. אך יום אחד, בעקבות מזימה של בעלי כוח ובעלי בנייה המכוונים לרווחי פיתוח, האתר הופך לזירה של עבודות רשלניות ותאונות קריסה, ואביו של קאנגמו מת מוות טרגי על כך שלא הצליח לשמור על האמת. המניפולטור הקשוח, ג'ו פיליון (ג'ונג בו סוק), מתכנן לחסל את המשפחה כדי לכסות את המקרה, והאחים הצעירים נאלצים להתפזר, מאבדים זה את זה בתוך פיצוצים ואש. הסיפור העצום של 'ג'יינט' מתחיל בהרס של משפחה זו.
עם הזמן, קאנגמו עובר לחיים בתחתית, לא מצליח לשמור אפילו על שמו. הוא מתמודד עם עבודות מזדמנות כמו עבודות בנייה, שליחויות, ונהג של ברוקרים, לומד את חוקי הבנייה. הוא לומד מי מחזיק בכוח האמיתי, כמה חיים תלויים בשרטוט אחד, וכמה חיים מתמוטטים בעקבות מילה אחת על פיתוח. כמו ויטו קורליאונה ב'הסנדק' שלומד את חוקי הסמטאות של ניו יורק. וביום אחד, הוא נשבע לנקום באלה שדרכו עליו ועל משפחתו. יום אחד, מופיעה הזדמנות להחזיק גם בכסף וגם בכוח. הוא מתחיל מחברת קבלן חסרת ערך, זוכה בפרויקטים אחד אחרי השני, ועובד בלילה ובפרויקטים מסוכנים מתפתח בהדרגה ל'מי שמסדר את העניינים'.
ג'ו פיליון... לידתו של 'מכיאבלי הקוריאני'
בצד השני, ג'ו פיליון כבר בונה ציר עצום המחבר בין פוליטיקה, סוכנויות מודיעין ותאגידים. הוא משתמש במדיניות הפיתוח של הדיקטטורה הצבאית כקפיצת מדרגה, ומטפס כל הזמן למעלה. מהמסדרונות של האספה הלאומית ועד לסוויטות של מלונות, הוא עובר ממקום למקום, ועבודתו פשוטה. הוא שומר על אנשים שמועילים לו, ומוחק את אלה שמפריעים. כמו פרנק אנדרווד מ'הבית של קלפים' שהתגלגל לתעשיית הבנייה הקוריאנית. השם לי קאנגמו, שחשב שהוא רק עובר לידו בילדותו, נשמע שוב בתעשיית הבנייה לאחר שהוא מתבגר, ובינתיים, חייו של ג'ו פיליון הם רצף של הצלחות.
הדרמה לא עוצרת כאן ומקימה ציר שלישי. זהו האח לי סונגמו שגדל להיות תובע. לאחר שנים שבהן האמינו שהוא מת או ששניהם נאלצו לשכוח זה את זה, סונגמו מכוון את מעשיו הרעים של ג'ו פיליון בשפה של חוק ומערכת. הוא נראה כאליטיסט קר ומעשי, אך בתוכו טמונים טראומות מהמוות של אביו וילדותו. כאשר קאנגמו עומד מול ג'ו פיליון בתעשיית הבנייה, וסונגמו עומד מולו במערכת המשפט, 'ג'יינט' מתחיל להאיץ את הסיפור העצום של נקמה המשולבת במשפחתיות, צמיחה ומתח פוליטי. כמו הרוזן מונטה כריסטו שמקיף את אויביו בשלוש זהויות שונות.
יש דמות נוספת שמוסיפה משקל למסלול שלהם. זו היא האחות הבכורה של משפחת תאגידים, הוואנג ג'ונג יון (פארק ג'ין היי), המוכנה להיות יורשת של חנויות כלבו ותאגידים בנייה. ג'ונג יון, שהייתה רגילה לחיים של מעמד עליון, פוגשת את קאנגמו ומבינה לראשונה את הצדדים האפלים של הפיתוח ואת המציאות של העובדים, כמו גם את הצללים של העושר שנצבר על ידי דור אביה. הקשר בין קאנגמו לג'ונג יון חורג מעבר לרומנטיקה של הבדלי מעמד. האהבה והקונפליקט שלהם, שיתוף פעולה ובגידה, מתמזגים בנקודה שבה מתנגשים האור והצל של המיתוס של הצמיחה הכלכלית של קוריאה. כמו ג'ק ורוז מ'הטיטניק', אך במדינה שצומחת במהירות ולא בספינה שוקעת.
סיפור חוצה תקופות 1970-1990
החלק הראשון של 'ג'יינט' מתרחש בעידן של הריסת שכונות עוני ובניית כבישים מהירים, בתוך התלהבות הפיתוח של ערים חדשות. סמטאות שבהן דוחקים את המפונים בשעות הבוקר המוקדמות, עובדים התלויים ללא ציוד בטיחות, סצנות של חפירות שלא מפסיקות גם ביום גשום, מציגות בפני הצופים את הדם והדמעות של מישהו שמסתתרים מאחורי המיתוס של הצמיחה. זה מציאותי כמו דוקומנטרי, אך גם רגשני כמו מלודרמה. קאנגמו, במרכז כל זה, נאבק כדי להשיג כסף וכבוד, אך לא שוכח מאיפה הוא התחיל. סונגמו נלחם בלחצים שמגיעים מלמעלה דרך חקירות על מימון פוליטי בלתי חוקי, וג'ונג יון מתערבת במאבקי הכוח הפנימיים של משפחת התאגידים סביב כיסא היו״ר, ומרגישה יותר ויותר מבודדת.
בכל נקודה שבה חוטי שלושת הדמויות מצטלבים, ג'ו פיליון תמיד צעד אחד קדימה. הוא מסלק ראיות, מסלק אנשים, ולעיתים לא מהסס לנטוש את בעלות הברית. הוא יודע יותר מכולם שבכל פעם שהקו של העיר משתנה, שמו נחתם במקום שבו הוא לא נראה. ולכן הוא מקבל יותר ביטחון, ונופל לאשליה שהוא 'האדם שעושה היסטוריה'. כמו נואה קרוס מ'שכונת צ'יינה' ששולט במים של לוס אנג'לס, ג'ו פיליון שולט באדמות של סיאול. הדרמה בונה בהדרגה כיצד הגאווה הזו מביאה לסדקים, וכיצד קאנגמו, סונגמו וג'ונג יון חודרים דרך הסדקים הללו.
ככל שהעלילה מתקדמת, קאנגמו כבר לא נמצא במצב של קורבן פשוט. הוא הופך לראש חברה בנייה בינונית שמקבלת פרויקטים גדולים, ולעיתים משתף פעולה עם הפוליטיקה, ומנהל את האנשים שלו. החלום של ילדותו להצלחה מתחיל להתערער בין נקמה, אחריות, תשוקה ואתיקה. הצופים רואים כיצד כל בחירה של קאנגמו הולכת ומזכירה את ג'ו פיליון, או היכן הוא מנסה להניח גבול. כמו בבאטמן האפל, שבו באטמן צריך לבחור בין 'למות כגיבור או להפוך לרשע'. 'ג'יינט' דוחף את הסיפור עד הסוף בתוך המתח הזה. בסוף, מי מאבד מה, ומי שומר על מה, כדאי לבדוק בעצמכם. כי הדרמה שואלת יותר על התהליך מאשר על התוצאה, יותר על הניצחון מאשר על המחיר.
איך להעמיד דמויות בהיסטוריה
הכוח הגדול ביותר של 'ג'יינט' הוא בכך שהוא שוזר את הסיפור העצום של ההיסטוריה המודרנית של קוריאה עם סיפור נקמה אישי בצורה מתוחכמת. בניגוד לדרמות רבות שמבזבזות את רוח התקופה רק כרקע, כאן התקופה עצמה מגדירה את הדמויות וכופה עליהם בחירות. מהפיתוח של תעשיית הבנייה והכימיה, לידת תאגידים גדולים, חיזוק מערכת התאגידים, ושינוי מבנה הכוח מהדיקטטורה הצבאית לממשלות אזרחיות, אירועים שמזכירים היסטוריה אמיתית זורמים בחיים של הדמויות. כמו פורסט גאמפ שחוצה את ההיסטוריה המודרנית של אמריקה, אך לא כקומדיה אלא כטרגדיה. הדמויות מתחלקות ל'אלה שמנצלות את הזרם' ו'אלה שמתערבים', ולבסוף 'אלה שמנסים לשנות'. כל בחירה היא כמו גישה לתקופה.
המבנה הסיפורי גם הוא חזק. כדי להחזיק דרמה ארוכה של יותר מ-50 פרקים, שמתחילה מהאסון של הילדות, דרך הצמיחה והכישלון של גיל ההתבגרות, ועד ההתנגשויות וההיפוך של גיל הבגרות, המניעים של הדמויות צריכים להיות חזקים. 'ג'יינט' מציג כאן תכנון כמעט ספר לימוד. לקאנגמו יש כעס על כך שלקחו ממנו את משפחתו, אינסטינקט הישרדות של מי שעבר את התחתית, ושאיפה להצלחה. לסונגמו יש אידיאולוגיה של צדק ונקמה, ורצון להאמין בנשק של החוק, ולג'ונג יון יש קונפליקט פנימי בין אהבה, משפחה, תאגידים ואחריות חברתית. מכיוון שהרצונות המורכבים הללו מתנגשים ומשתנים, הצופים פוגשים את התחושות שהרגישו בפרק הראשון בדרכים שונות בפרקים 30 ו-50. כמו נושא של סימפוניה שמשתנה בכל פרק.
המשחק והבנייה של הדמויות הם עוד ציר שהעלה את הדרמה לדרגת קלאסיקה. הדמות של לי קאנגמו היא דמות שמערבבת כעס, הומור וחיים. הוא צוחק בשוק, אך גם בוכה בעבודות הבנייה. ג'ו פיליון עומד בצד השני. הוא קר ומחושב, שולט בכל נשימה וכל מבט, ובמקומות ציבוריים הוא לא מאבד את החיוך, אך במקומות פרטיים הוא מחשב את גורלות האנשים במספרים ובמסמכים. כמו אנטואן מקסימיליאן מ'אין ארץ לזקנים', הוא מבצע רציחות ללא רגשות. ברגע ששתי הדמויות הללו עומדות באותו פריים, הצפיפות והמתח של המסך משתנים באופן ברור, והצופים מקבלים את הכוח להמשיך לצפות רק מהתמודדות ביניהם.
אך הנקודה המעניינת באמת בדרמה הזו היא שהיא שואלת שאלות לא נוחות על החברה הקוריאנית המוכרת למיתוס ההצלחה. במקום להסתיר את הכישלונות והקורבנות הרבים שמסתתרים מאחורי הצלחה של מישהו, היא מציגה את זה ישירות. בעוד הצופים תומכים בהצלחת קאנגמו, הם מבינים שההצלחה הזו לא שונה בהרבה מהשיטות של ג'ו פיליון. הדרך שבה כסף וכוח מתרכזים דומה, וההבדל הוא רק היכן ואיך משתמשים בזה, אמת קשה. הדרמה לא מטיפה כמו ספר מוסר. היא מציגה את הבחירות של הדמויות ואת ההשלכות שלהן עד הסוף, והשאר הוא על הצופים לפרש. כמו 'אני אעשה דם' שמראה את לידת תעשיית הנפט, 'ג'יינט' מראה את לידת תעשיית הבנייה של קוריאה.
כמובן שיש גם צדדים מאכזבים. קשה להימנע מהתארכות האופיינית לדרמות ארוכות ומכמה תתי עלילות מיותרות. יש רגעים שבהם הקונפליקטים המלודרמטיים חוזרים, והביקורת על המבנה מתעמעמת. עם זאת, הסיפור הכולל והקשת של הדמויות כל כך חזקים, שכאשר מסיימים את הצפייה, חסרונות אלו בדרך כלל נבלעים בטקסטורה של הסיפור העצום. למעשה, הקשיים הקטנים הללו מרגישים כמו תיעוד של הדקדוק של דרמות טלוויזיה גדולות באותה תקופה.
אם סיפור נקמה נואש הוא הסגנון שלך
עכשיו, בואו נחשוב למי הייתם ממליצים על הדרמה הזו. עבור אלה שרוצים לחוות את האוויר של ההיסטוריה המודרנית של קוריאה בסיפור, 'ג'יינט' הוא כמעט חובה. במקום תאריכים ושמות מדיניות בספרי הלימוד, האבק של אתרי הבנייה והצעקות של המפונים, המסדרונות של האספה הלאומית והעסקאות בחדרי הישיבות של התאגידים מתחברים לסיפור אחד.
גם עבור מי שאוהב סיפורי הצלחה ונקמה אך עייף מסופים פשוטים, הם יכולים ליהנות מהקתרזיס הכבד שהיצירה הזו מספקת. כאן, הניצחון תמיד דורש מחיר, ונקמה משאירה חלל גדול יותר ככל שהיא מתממשת. עם זאת, ההתמדה של הדמויות להילחם עד הסוף נשארת בלב לאורך זמן.
לבסוף, אני רוצה להמליץ גם לצופים שהתרגלו להתקדמות מהירה. לאחר כמה פרקים, תגלו שאתם מסתכלים על אתרי הבנייה המלאים באבק ועל יערות הבניינים המפוארים יחד עם האחים קאנגמו. וכשיתחילו הכתוביות הסופיות, הקו הרגשי של המיתוס של הצמיחה של קוריאה עשוי להשתנות מעט.
כמו מישהו שמביט מלמעלה על בניין גבוה, תתחילו לראות את הסיפורים הרבים שמסתתרים מתחת לאופק המפואר. ההשפעה נשארת ארוכה, מאוד ארוכה.
