[magazine kave]=צ'וי ג'י-היוק כתב
העיר שקועה במים. רק הבניינים הגבוהים בולטים מעל המים כמו איים, והנוף מחוץ לחלון הפך לים כבר מזמן. החוקרת גואן-נה (קים דא-מי) מתקדמת עם בנה הקטן ג'ין בזרועותיה, תוך שהיא מטפסת במעלה הבניין, כשסירנות נשמעות לעיתים קרובות והאורות רוטטים. היא לא רואה את סוף המדרגות, ומאחוריה המים העכורים בולעים מדרגה אחרי מדרגה. בחוץ צפים חורבות התרבות האנושית, ובידיה של אנה יש מכשיר קטן שהיא מחזיקה חזק. זה לא רק תוצר של מחקר, אלא משהו שקרוב להיות 'מפתח' שפותח את חיי האנושות כולה.
הסרט זורק את הצופים מיד לעולם שבו השיטפון העצום כבר התרחש. אין יותר זמן לבדוק את המצב דרך חדשות, ואין זמן לחכות להצהרות רשמיות מהממשלה. האנושות נמצאת למעשה על סף הכחדה, ואנשים נאבקים לשרוד בדרכם שלהם. הדירה שבה גרה אנה מתוארת כמקום מיוחד. בתוך הבניין השוקע במים, יש עדיין אנשים שממתינים להצלה, משפחות שלא מוותרות, ואנשים שמנסים לשמור על משהו עד הסוף. אנה הייתה חוקרת בתחום הבינה המלאכותית, אך כעת היא נושאת על כתפיה את התפקיד הכבד של מדענית, אם, והתקווה האחרונה של האנושות.
המטרה שלה היא לא רק לברוח עם בנה. היא צריכה להעביר את תוצרי הפרויקט הסודי שבו השתתפה לנקודה מסוימת. בתחילת הסרט, יש רמז לכך שהפרויקט לא היה רק פיתוח טכנולוגי, אלא ניסיון לשמר את הזיכרון והזהות של האנושות. בין המסדרונות השוקעים במים, חוטי חשמל מנותקים, וזרמי מים ממלאים את שפת המעלית, אנה זורקת את עצמה כדי לשמור על המכשיר. המדרגות והמסדרונות מעוצבים כמעט כמו מבוך, ובכל קומה מופיעים מכשולים ודמויות חדשות.
בשלב מסוים, מופיע מול אנה סוכן לשעבר בצבא, סון הי-ג'ו (פארק האי-סו). הוא נשלח למשימה סודית ברמה הלאומית, ונראה שיש לו יותר מידע על תוצרי המחקר של אנה. הקשר ביניהם הוא יותר של שותפות זמנית מאשר שיתוף פעולה אמיתי. סון הי-ג'ו דוחף את אנה לבחור, ואנה מתנדנדת בין האינסטינקטים שלה כאם לבין תחושת האחריות שלה כחוקרת. בין השיחות שלהם, נשמעת קריאות הצלה ורעשי קריסה מהקירות של הדירה.
במהלך הסרט, ישנן קטעים קצרים שמציגים את העולם מחוץ לדירה. רוב הערים כבר שקועות במים, ותקשורת הלוויינים כמעט נעלמה. הניצולים שולחים אותות זה לזה מהגגות של הבניינים הגבוהים, שומרים על הקשר האחרון. דימויים כמו מסוקי הצלה חוצים את השמיים, חורבות צפות על פני המים, ופיצוצים רחוקים מבריקים חולפים במהירות. אך הבמה המרכזית נשארת בתוך הדירה. הסרט מנסה ליצור מתח על ידי חיבור בין המסלולים של אנה, ג'ין, סון הי-ג'ו, וניצולים אחרים בתוך המרחב המוגבל הזה.
ככל שמתקדמים לקומות גבוהות יותר, המצב מת complicates. בקומה אחת, זקן מתעקש לשמור על הבית עד הסוף, ובקומה אחרת מופיעה קבוצה שמנסה לשלוט באחרים באמצעות מזון. ישנן נשים בהריון שמחזיקות ילדים, חולים שממתינים להצלה, ואנשים שנאבקים להציל את משפחתם. אנה נדרשת לבחור בין ידיים שונות, מה היא מוכנה לוותר, והסרט שואל שוב ושוב את השאלות הללו. במהלך התהליך, מתגלה מהו 'המפתח' שהיא מחזיקה, ורמזים לכך שהשיטפון הזה אינו רק אסון טבע.
ככל שהסרט מתקרב לסופו, קליפת סרט האסונות מתקלפת, וההגדרות הסיפרותיות של בינה מלאכותית, סימולציה, ושימור זיכרון עולות על פני השטח. אנה מתחילה להבין לאט לאט מה המטרה של המערכת שהיא פיתחה, ואיזה קשר יש לה עם השיטפון הזה. גם סון הי-ג'ו אינו רק סוכן הצלה פשוט, אלא חלק מתוכנית גדולה יותר שמקיפה את המערכת. עם זאת, הסרט דוחף את כל הסיפור העצום והשאלות הפילוסופיות לתוך המרחב הצר של הדירה ושיחות מוגבלות בין הדמויות. הצופים מבינים שהבחירה של אנה אינה רק בעיה אישית של אם, אלא דבר שיקבע את הכיוון של האנושות כולה, אך הם צריכים לבדוק לאן זה יוביל.
ספינה שוקעת עם שאיפות גדולות
לצערי, 'שיטפון' הוא סרט אסונות SF שאפתני למדי מבחינת ההגדרה, אך הוא כמעט נכשל בהקשר של ההשלמה הקולנועית. הבעיה הגדולה ביותר היא לא השילוב של הז'אנרים, אלא ההתנגשות ביניהם. הסרט מנסה לאחוז בכל מה שקשור לסרטי אסונות, דרמות אם, בינה מלאכותית וסימולציה, ודרמות פילוסופיות, אך אין לו מסלול נרטיבי שמחבר את כל זה יחד. זה כמו ללכת לקניות, למלא את העגלה, ובסופו של דבר לגלות בבית שהמרכיבים לא מתאימים זה לזה, ולא ניתן לבשל כלום. לכן, התחושה של הצופים היא לא 'עשירה', אלא 'לא מסודרת'.
תיאור האסון בחלק הראשון אינו רע. המדרגות והמסדרונות השוקעים במים, המרחב התת-קרקעי שבו המנועים כבים, והנוף של העיר השוקעת מחוץ לחלון מציגים ויזואליה נדירה בקולנוע המסחרי הקוריאני. המים עולים במדרגות, והדמויות מתנשפות במרחב הצר, ויש מתח ברור בסצנות הללו. הבעיה היא שהמתח הזה לא מתממש עם התקדמות הסיפור. מבחינה ויזואלית יש כאן איום, אך הדיאלוגים של הדמויות נשמעים כאילו הם נלקחו מסרטים בז'אנרים אחרים, והרגשות של הדמויות קופצות מסצנה לסצנה. המים עולים באימה, אך הדיאלוגים עוסקים בדיונים פילוסופיים, והסצנה שבה אנשים עומדים על סף חיים ומוות ומספרים על משפחותיהם נראית יותר כמו דרמה שאיבדה את דרכה בחדר העריכה מאשר סרט מתח דחוף.
הדמות של גואן-נה נראית מאוד מעניינת על פני השטח. היא חוקרת בינה מלאכותית ואמא חד הורית, ואחראית על מחקר שיכול לקבוע את עתיד האנושות. עם זאת, הסרט לא מצליח לפתח את הדמות המורכבת הזו. אנה מתנדנדת בין תפקידי אם וחוקרת, אך הקונפליקטים וההשתנות הפסיכולוגית שלה לא נבנים בצורה משכנעת. היא בוכה לרגע, עושה הבעות רציניות לרגע, וכועסת לרגע, אך אין מקום לצופים להיכנס לתוך זה. זה מרגיש כאילו הם סורקים במהירות את דוגמיות הרגשות. קים דא-מי מנסה למלא את הפערים הללו עד הסוף, אך האנרגיה של השחקנית מתפזרת באוויר בתוך הדיאלוגים והמבנה החלש. זהו דוגמה קלאסית לכך ששחקן טוב פוגש תסריט רע.
גם סון הי-ג'ו הוא דוגמה לכך. פארק האי-סו הוא שחקן שיכול להציג את הקור של סוכן צבאי ואת התסיסה האנושית בו זמנית, אך הסרט מנצל את הדמות הזו רק ברמה של 'סוכן מידע'. כמעט ואין סיפור על למה הוא מבצע את המשימה הזו, במה הוא מאמין ומה הוא מפחד. במקום זאת, בכל רגע חשוב סון הי-ג'ו מופיע כדי להסביר את ההגדרות או לזרוק דיאלוגים מיותרים ומוגזמים, מה שמפר את המתח של הסצנה. אחרי לשמוע דיאלוג כמו "נשאר לנו מעט זמן" ארבע פעמים, הצופים מתחילים להאשים את התסריטאי ולא את השעון. הדמות שצריכה להנחות את הצופים בסרט אסונות, מרגישה גם היא כאילו היא איבדה את דרכה בסיפור.
העצלות של התסריט שמנסה לפתור הכל בהסברים
הבעיה החמורה ביותר של התסריט היא שהוא מנסה לפתור את ההגדרות המרכזיות רק באמצעות 'הסברים'. למה השיטפון התרחש, מה המטרה של פרויקט הבינה המלאכותית, ואיך מטפלים בזיכרון ובתודעה האנושית, רובם נזרקים בדיאלוגים ובזיכרונות קצרים. במהלך התהליך, במקום להשאיר מקום למחשבה לצופים, הם מבלבלים עם מונחים ומשפטים מעורפלים שחוזרים על עצמם. סרטי SF טובים מציגים את העולם דרך ויזואליה, סיטואציות, והתנהגות הדמויות, אך 'שיטפון' מרגיש כאילו הוא קורא מצגת פאוורפוינט. בחלק השני מופיעות הגדרות שמפנות את הסיפור, אך גם הפתעה זו מגיעה בפתאומיות ללא רמזים או הכנה רגשית. לכן, הצופים מרגישים יותר "סתם לא מובן" מאשר "מפתיע". זה כמו קוסם שמסביר את הטריק במקום להראות אותו.
גם החוויה של סרט אסונות חסרה. ישנם קטעים שמשתמשים במים, ובסצנות מסוימות יש בהחלט מתח, אך באופן כללי יש חזרות וריקנות רבה בהיקף ובבימוי. מכיוון שהסרט מתרחש במרחב מוגבל של דירה, היה צריך להיות מתח של אסון סגור, אך תכנון המסלולים ושימוש במרחב הם חד-גוניים, כך שאין הבדל גדול בין הקומות. בין אם זה קומה 15 או קומה 20, המסדרונות והמדרגות דומים, והמים עולים באותו אופן. כך, תחושת האיום שהצופים חווים הולכת ומתרחקת. המים עולים, אך הסרט מרגיש כאילו הוא מסתובב במקום. זה כמו לרוץ על מכונת ריצה, הרבה זיעה אך לא מתקדמים צעד אחד קדימה.
גם הטון של הבימוי אינו עקבי. בסצנות מסוימות ישנה הרגשה של התבוננות רצינית ושאלות פילוסופיות, ובסצנות הבאות ישנה הגזמה רגשית עם קלישאות של דרמות רומנטיות. כשמדברים על בחירות שקשורות לגורל האנושות, פתאום נשפכים דיאלוגים קרובים לדרמה רגשית, והצופים מתבלבלים לגבי היכן להניח את רגשותיהם. ניסויים בז'אנרים הם טובים, אך אם אין מבנה בסיסי ותבנית שתומכת בניסוי הזה, בסופו של דבר נשארים עם תוצאה 'לא זו ולא זו'. 'שיטפון' נראה כמו יצירה שנפלה למלכודת הזו. אסון, SF, ודרמה מפוזרים בצורה לא ברורה, תופסים זה את רגלי זה.
לאבד את הדרך בחדר העריכה
העריכה והקצב גם הם בעיה. למרות שהזמן לא ארוך במיוחד, הקצב בחלק האמצעי קרוב לשעמום. ברגעים שבהם מידע חשוב צריך לצאת, שיחות מיותרות נמשכות, והסצנות שבהן הדמויות עולות ויורדות במדרגות חוזרות על עצמן באותו מבנה ואותו מסלול. הצופים מתחילים להתבלבל אם אנה שוב עולה במדרגות, אם זו הסצנה הקודמת או סצנה חדשה. לעומת זאת, רמזים חשובים הקשורים לעולם בחלק השני חולפים מהר מדי, או שהסצנה נקטעת לפני שהצופים יכולים להרגיש את ההדהוד הרגשי. ישנה תחושת קצב הפוכה, שבה חלקים שצריך לחקור לעומק נשארים שטחיים, וחלקים שאפשר לדלג עליהם נמשכים. זה מרגיש כמו בלילה שלפני מבחן חשוב, כשבמקום ללמוד את החומר, אתה קורא תוספות לא רלוונטיות במשך שלוש שעות.
עם זאת, המשחק של השחקנים מתפקד באופן עקבי. קים דא-מי, גם בסביבה הקשה של הסט השוקע במים, מצליחה להוציא את הפחד והאחריות שלה כאמא בצורה הכי אמיתית. מהבגדים הרטובים ועד המבט העייף, כל רעד בזרועותיה כשהיא מחזיקה את בנה משדר דחיפות. גם פארק האי-ג'ו מצליח להציג את המתח והעייפות של חייל, גם בתוך דיאלוגים חלשים. השחקנים המשניים גם הם מציגים את פני הניצולים בצורה משכנעת. אך משחק טוב לא תמיד מתורגם לסרט טוב. הסרט הזה חסר את הכוח של הבימוי והתסריט שיכולים לקשר את הרגעים הרגשיים שהשחקנים יצרו. לכן, ישנם כמה רגעים מרשימים, אך הם לא מתאגדים לסרט אחד. מרכיבים מצוינים מונחים בפינה של המטבח, אך לא מתבשלים למנה.
הפרדוקס של טבלת הניצולים של נטפליקס
נקודה מעניינת היא, שבזמן שהסרט קיבל ביקורות רעות בארץ, הוא נמצא במקומות גבוהים בטבלת הניצולים של נטפליקס. עבור הקהל העולמי, הפורמט של 'אסון SF קוריאני' עשוי להרגיש עדיין חדש. בגלל האופי של פלטפורמת הסטרימינג, אם יש כוח למשוך את הצופים ללחוץ על כפתור ההפעלה, אפשר להעלות את הדירוגים בהתחלה. פוסטרים מרהיבים, שחקנים מוכרים, והצגת הגדרות מרשימות יכולים להביא קליק אחד. עם זאת, איכות הסרט והיכולת שלו להישאר בזיכרון לאורך זמן הם דברים שונים לחלוטין. הסרט הזה בהחלט מצויד בחומרים בולטים ובקאסט כוכבים, אך הוא רחוק מלהיות בעל עומק ואיכות שיכולים להחזיק מעמד לאורך זמן. דירוגים בטבלה יכולים להראות את 'הפופולריות' של הסרט, אך לא את 'ערכו'.
מי צריך לעלות על הספינה הזו?
עכשיו, כשאני חושב למי להמליץ על 'שיטפון', אני חייב לומר שהסרט הזה לא מומלץ למי שמצפה לסרט אסונות איכותי או ל-SF חזק. מי שרוצה את ההנאה של הז'אנר ואת השכנוע של הנרטיב, סביר להניח שיתקל בתחושת תסכול ואכזבה. במקום לשאול "מה בדיוק ראיתי?" אחרי הסרט, סביר יותר שיצא "אה, חבל".
אולי עבור תלמידי קולנוע או יוצרים שרוצים ללמוד על הקשיים של עשיית סרטים ועל המלכודות של שילוב ז'אנרים, זה יכול להיות סוג של לקח. כי זה מראה בצורה מאוד ברורה ש'כוונות טובות והגדרות מרהיבות לא מספיקות כדי להשלים סרט'. ישנם הרבה סצנות שיכולות לשמש כדוגמה בלקורס כתיבת תסריטים של "כך לא כותבים". עודף הגדרות, תלות בהסברים, חוסר התאמה בטון, וכישלון בשימוש בדמויות, כל המלכודות של התסריט מתאגדות כאן.
עם זאת, לפעמים יש רצון לראות סרטים כאלה. כשאני פותח את נטפליקס אחרי יום עבודה בלי לחשוב על כלום, ורואה סרט שמנגן אוטומטית, אני רוצה לשאול "למה הסיפור לא מתפתח כל כך?". כשאני רוצה לבדוק את האפשרויות והמגבלות של דרמות אסון קוריאניות. או כשאני סקרן לראות כמה שחקן אהוב יכול להחזיק בתנאים קשים. אם זה המצב, 'שיטפון' הוא בחירה מוזרה, אך שווה לנסות, כדי להתלונן בלב.
ולבסוף, דבר אחד נוסף שאני רוצה להוסיף, זה שהמחשבה הראשונה שעולה לי אחרי שראיתי את הסרט היא "חבל". שחקנים טובים, חומרים מעניינים, ניסיונות לשילוב ז'אנרים, כל המרכיבים הללו היו שם, אך לא היה סיפור חזק שיכול לקשר את כולם יחד. הסרט עצמו חסר הנאה, אך הכוח שלו להניע ביקורות רעות וציניות עשוי להתקרב לגלים חזקים, כמו שמו. ובתוך הגלים הללו, אנו מבינים שוב, שהסרט הוא בסופו של דבר לא רק לאסוף חומרים טובים, אלא הרבה יותר חשוב איך מבשלים את החומרים הללו.
