בדצמבר 2025, רוח החורף של סיאול הייתה פחות קרה מהקור העז שעטף את יואידו וג'וג'ו. זהו הקור שמפיץ החשבון העצום שהגיע מוושינגטון די.סי. החשבון שהוגש על ידי ארצות הברית, שהייתה חומת ההגנה של דרום קוריאה במשך יותר מ-70 שנה, שונה באיכות מהעבר עם פתיחת עידן טראמפ 2.0.
זה לא רק דרישה להגדלת תשלומי ההגנה. אם בעבר המשא ומתן דרש מזומנים תחת הכינוי 'תשלום הגנה', כיום מדובר בדרישה להעביר את שלוש הרשתות העיקריות של קיום המדינה - תעשייה, פיננסים ואנרגיה - לארצות הברית תחת הכינוי 'מתנה של הון וכישרון'. המספר האסטרונומי של 350 מיליארד דולר (כ-500 טריליון וון) שמוסתר מאחורי משא ומתן על מכסים בין קוריאה לארה"ב, מצופה במעטפת של 'השקעה'.
אך אם נבחן את הצד האחורי, התמונה היא עגומה. מהנדסי התעשייה נזרקים למדבר, קרן הפנסיה הלאומית (NPS) מגויסת לרכישת אגרות חוב אמריקאיות, ואפילו מרכזי הנתונים צריכים לחצות את האוקיינוס השקט במסגרת 'הגירוש הכפוי'.
הגירוש של התעשייה... דוק עם ריק ומהנדסים שנחטפו
ביוני 2024, רכישת מספנת פילי על ידי קבוצת האנהואה נראתה כהצלחה לתעשיית הספנות הקוריאנית. קוריאה, עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם, הייתה אמורה לתפוס את השוק של הצי האמריקאי, ה'קדוש' של טראמפ, כתגובה לקריאתו לשיקום תעשיית הספנות האמריקאית (MASGA). אך מאחורי העסקה הזו מסתתרת חישוב קר ו desperate של ארצות הברית.
כיום, תעשיית הספנות האמריקאית נמצאת במצב של מוות קליני. תחת חוק ג'ונס, ארצות הברית איבדה את יכולת התחרות שלה, ואינה מסוגלת אפילו לתחזק את הספינות הקיימות. במציאות שבה 40% מהצוללות של הצי האמריקאי ממתינות לתיקון, רכישת מספנת פילי על ידי האנהואה אינה השקעה פשוטה. זהו 'גיוס לאומי' שמטרתו למלא את החסר בהגנה הלאומית של ארצות הברית באמצעות הון וטכנולוגיה קוריאנית.
הבעיה היא 'האנשים'. ניתן לקנות את המספנה כה硬件, אך לא ניתן לקנות את המהנדסים, המתקינים ומהנדסי התכנון שדרושים כדי למלא אותה, והם נעלמו מהקרקע האמריקאית. בסופו של דבר, כדי להפעיל את מספנת פילי, יש לגייס המון מהנדסים מיומנים מג'וג'ו ואולסן. כאשר המספנות הקוריאניות סובלות ממחסור בכוח אדם, בריחת כוח האדם הקריטי תהפוך לניתוח של 'חיתוך עצמי' שיפגע ביכולת התחרות של תעשיית הספנות הקוריאנית.
מה שמחמיר את המצב הוא הגישה הכפולה של ארצות הברית. ארצות הברית רוצה את ההון והטכנולוגיה הקוריאנית, אך למעשה סוגרת את הדלתות בפני העברת כוח אדם. בספטמבר 2025, המתקפה הגדולה של רשות ההגירה והגנת הגבולות האמריקאית (ICE) באתר הבנייה של מפעל השותפות של יונדאי- LG Energy Solutions בג'ורג'יה הייתה דוגמה מובהקת לסתירה הזו.
אז ICE עצרה 317 מהנדסים קוריאנים. למרות שאין טכנאים בארצות הברית שיכולים לתפעל את הציוד המתקדם הזה, הם למעשה החזיקו במהנדסים הקוריאנים כ'בני ערובה' תחת תירוץ בעיות הוויזה. ארצות הברית כופה השקעות אסטרונומיות לבניית המפעל, אך מונעת את כניסת כוח האדם שצריך להפעיל את המפעל, תוך כדי לחיצה עליהם להעניק עוד יותר ויתורים.
החוק 'Partner with Korea Act (H.R. 4687)' שהוצג כדי לפתור סתירות אלו, נראה כפתרון. החוק הזה, שמקצה 15,000 ויזות ייחודיות בשנה למקצועות קוריאניים, נראה כפתרון. אך יש סיכון גבוה שהוא יהפוך לקשית ענקית שמאיצה את 'בריחת המוחות' בתעשייה הקוריאנית. כאשר השכר הגבוה בארצות הברית והסרת מחסומי הוויזה מתמזגים, לא תהיה סיבה למהנדסים הצעירים המוכשרים של קוריאה להישאר בארץ.
ארצות הברית מגייסת לא רק את ההון הקוריאני אלא גם את 'האנשים' כדי לשקם את מערכת הייצור המפורקת. בזמן שהתעשייה הקוריאנית סובלת ממחסור בכוח אדם, האסים נאלצים לעזוב למען הברית, וה'גירוש הכפוי' הזה עלול להתקבע דרך המערכת המשפטית. זהו החשבון האמיתי של הברית שנשלח.
