באמצע הלילה, על גשר נהר האן, כיסא גלגלים עוצר והגשם יורד. ברגע שבו חשבתי שהעולם נגמר, גבר אחד מתקרב עם מטריה פתוחה ושואל בשקט: "הכל בסדר?" לאחר רגע, אותו גבר הופך לכוכב על שזורק את עצמו מגג מלון ונשאר רק ככותרת חדשות. הדרמה 'סונצ'ה אפגו טוי' מתחילה כך. מתוך שיא הייאוש, אישה שהייתה אוהדת רגילה קופצת לתוך נהר הזמן כדי להציל את אהובתה.
במרכז הסיפור עומדים האיידול המפורסם ריו סונצ'ה (בין ווסוק) ואוהדת שלו, אימסול (קים היון). סונצ'ה היה כוכב ספורט עם פוטנציאל. במהלך התיכון, פציעה בכתף גרמה לו להחליף את בגד הים במיקרופון, והוא הפך לזמר הראשי של הלהקה 'אקליפס' והגיע לדרגת כוכב על בדרום קוריאה. למרות שהחיים שלו נראים נוצצים עם אוהדים ואור הזרקורים, הוא למעשה מאבד את עצמו בתוך דיכאון קיצוני ועייפות. כמו אדם שצולל לאט במים.
מצד שני, סול היא צעירה שחוותה שיתוק בחלק התחתון של גופה בתאונת דרכים בגיל תשע עשרה, ועזבה את חלום הבימוי שלה כדי לחיות בעזרת כיסא גלגלים. המופע של הלהקה החדשה 'אקליפס' שראתה במקרה מהמיטה בבית החולים, והמשפט של סונצ'ה "תודה שאתה חי" במהלך ראיון, הפכו לעוגן היחיד שלה שמונע ממנה לשחרר את חוט החיים שלה. מאז, סונצ'ה הפך להיות "סיבת הקיום" של סול. כמו כוכב שמאיר בחשכה.
הבעיה היא שהכוכב הזה נפל מהר מדי. בלילה אחד, לאחר שצפתה בקונצרט, סול הלכה לראיון עבודה ונפלה שוב על סף הדלת בגלל נכותה, ואז פגשה את סונצ'ה על גשר נהר האן. סונצ'ה, שלא ידע שהיא אוהדת, נתן לסול מטריה והלך. זה היה הפרידה האחרונה שלהם. כמה שעות לאחר מכן, החדשות מדווחות על הבחירה הקיצונית של סונצ'ה. כשסול הייתה בדרכם לבית החולים, השעון של סונצ'ה, ששמרה עליו בזהירות, נפל למים, והיא קפצה לתפוס אותו. ברגע שהשעה חצות, השעון החל לנצנץ ולהתגלגל אחורה, וסול קמה ופתחה את עיניה במקום… 15 שנה אחורה, בקיץ 2008, כאשר ה-MP3 היה בשיאו והיא בחרה בקפידה את המוזיקה ל-BGM של המיני-בלוג שלה בסייוורלד.
משאלה עזה מתממשת
מול סול, שחזרה לתיכון, עומד ריו סונצ'ה, עדיין נער בן תשע עשרה ואס של קבוצת השחייה. הזמן של שני האנשים, שלא הכירו זה את זה למרות שגרו באותו אזור, מתעוות לחלוטין מהנקודה הזו. סול מתחילה לתקן את לוח הזמנים של העבר עם מטרה אחת בלבד: "למנוע את מותו של אדם זה". היא מונעת מסונצ'ה להיפצע בכתף, ומוחקת את הצומת שהובילה אותו לתעשיית הבידור במקום לשחייה. במקביל, דמות אהובה מהתיכון, קים טה סונג (סונג קון היי), מתערבת ויוצרת משולש מוזר.
אבל הנקודה המעניינת באמת בדרמה הזו היא האמת המפתיעה שסול מגלה כשהיא מנסה לשנות את העבר. רגעים שהיא לא זכרה, סונצ'ה אהב אותה כבר אז. קופסת משלוח שהגיעה בטעות, מפגש עם מטריה ביום גשום, מבטים חוצים בין קבוצת השחייה לבית ספר רגיל. בעיני סונצ'ה, סול הייתה תמיד שם. עוד לפני שסול הפכה לאוהדת של סונצ'ה, סונצ'ה היה "המעריץ" של סול. ההגדרה הזו, שהכיוונים של האהבה החד-צדדית הזו היו למעשה חצים דו-כיווניים מההתחלה, היא המנוע הרגשי הגדול ביותר של הדרמה הזו.
חוקי המסע בזמן אכזריים יותר ממה שחשבנו. בכל פעם שסול מנסה לדבר על העתיד, הזמן עוצר או שהמצב מתעוות בצורה מוזרה. אם אי אפשר להסביר במילים, צריך למנוע בפעולה. לכן סול מתערבת בכל אירוע קטן. היא מונעת מסונצ'ה להשתתף בתחרות השחייה, רצה למנוע את תאונת השריפה של אמה, ומנסה לגנוב את כרטיס הביקור של אדם שמעודד את סונצ'ה להיכנס לתעשיית הבידור. במהלך התהליך, היא מתערבת עם חברו של סונצ'ה, בייק אינהיוק (לי סונג היון), שיהיה מאוחר יותר המנהיג של אקליפס, וחווים את התקופה שבה הלהקה הוקמה, את התמונה החיה של נערים מתבגרים שחולמים על מוזיקה.
אבל העיקרון של "שינוי העבר משנה את העתיד" פועל בצורה הרבה יותר אכזרית ממה שחשבנו. כשחשבנו שמנענו את מותו של סונצ'ה, צורת סיכון אחרת חוזרת כמו בומרנג. רוצח סדרתי שמכוון לסול, פושע אובססיבי שרודף את סונצ'ה, והצללים האפלים והדביקים של תעשיית הבידור שמקיפים את כל זה. בכל פעם שסול מתערבת, נפתחת קו זמן נוסף, ובתוך זה מישהו שורד, ומישהו אחר סופג פציעות שונות. ההווה והעבר, תקופת התיכון ותקופת האוניברסיטה, חיי סול שהפכה לבמאית מצליחה וחיי הכוכב של סונצ'ה, שממשיכים להיות מסוכנים, חוצים את הדרמה ומציגים בפני הקהל עולמות מקבילים רבים. כמו מבוך מראות.
ככל שהסיפור מתפתח, הוא חורג מעבר לרומן טיימסליפ פשוט של אהבה ראשונה. זהו סיפור אהבה עיקש של שני אנשים שמנסים להגיע זה לזה לאחר מספר חזרות וכישלונות, והנרטיב הופך את הקשר האסימטרי של "אוהד וכוכב" על פניו. סונצ'ה שומר על סול במספר קווי זמן, וסול, כצופה היחיד שמזכיר את קווי הזמן הללו, מתכונן לקפוץ שוב לעבר. מה הבחירה שתמתין בסוף, ואיזה זמן יהיה המקום הסופי של השניים, עדיף לראות את הדרמה בעצמך. הסוף של היצירה הזו משאיר רגשות מורכבים יותר מהדיכוטומיה של סוף טוב/סוף רע.
כישרון חוצה גבולות ז'אנר
מבחינה ז'אנרית, 'סונצ'ה אפגו טוי' היא יצירה שמערבבת בצורה מיומנת טיימסליפ, קומדיה רומנטית ודרמת התבגרות. אם מסתכלים על ההגדרה בלבד, זה נראה מאוד כמו רומן אינטרנטי או קומיקס, אבל זה מתנהל בצורה מפתיעה ברצינות, ומדגיש את העומק הרגשי. "אני חוזר לעבר כדי להציל את הכוכב שאני אוהב" הוא רעיון שמזכיר פיקציה של אוהדים, אבל הוא מתעלה על פנטזיה פשוטה של מעריצים ומספר סיפור על חיים ומוות, דיכאון והתאוששות, אהבה ואחריות.
מבחינה מבנית, הדרמה עושה שימוש מאוד חכם בחזרות של טיימסליפ. היא חוזרת לנקודות דומות, אבל בכל פעם שהבחירות של סול משתנות, חייהם של הדמויות הסובבות משתנים מעט. אותו אירוע מתנגן שוב ושוב, והקהל מרגיש באופן טבעי את המתח של "האם הפעם זה יהיה שונה?". כמו לפתוח סופים מרובים של משחק. לדוגמה, ביום שבו קרה התאונה של סול, באחד מקווי הזמן, זה מוביל לתאונת כיסא גלגלים וחטיפה, ובקו זמן אחר, סול מתכונן ומדווח למשטרה, ובקו זמן נוסף, סונצ'ה סופג פציעה גדולה במקום. ניסוי כזה של חזרה בזמן ופתיחה מחדש יוצר את הקצב של כל הדרמה.
בניית הדמויות גם היא חזקה. ריו סונצ'ה (בין ווסוק) נראה כמו "הגבר שיש לו הכל", אבל למעשה הוא הדמות הכי מסוכנת. הוא בעל מראה טוב, כישרון, פופולריות ומסירות, אבל הוא גם מנוצל יותר, ולוחץ עליו יותר אחריות. הדמות שלו, שמשלבת את התמימות של הילדות עם חוסר האונים של הבגרות, משכנעת בעזרת הבעות פנים ועיניים בלבד. על הבמה הוא מפיץ קריזמה עצומה, אבל מול סול הוא חוזר לרגעים של התרגשות לא מיומנת מתקופת התיכון.
אימסול (קים היון) נראית כאוהדת אמיצה, אבל יש לה פנים של צעירה שחיה עם תחושת חוסר אונים ואשמה עמוקה. תחושת האשמה על כך שנשארה "האדם ששרד" לאחר התאונה, וההפליה והאכזבה שהיא חווה כאישה עם נכות, מתמזגות עם קיומו של סונצ'ה, והדמות הזו לא נראית רק כאישה שרוצה להשיג אהבה, אלא כ"אדם שרוצה לשוב את הזמן היקר". הסגנון המהיר והחי של קים היון והתגובות הקומיות שלה ממקדות את חינניותה של סול, וברגעים מרגשים, הרגשות שהצטברו פורצים כמו סכר.
גם הדמויות המשניות ממלאות את תפקידן היטב. החברים והמשפחה שסובבים את סול וסונצ'ה, חברי הלהקה, ואנשי התעשייה, כולם עם סיפור קטן ומניע משלהם. בייק אינהיוק (לי סונג היון) הוא חבר ומנהיג הלהקה, שמאמין בכישרונו של סונצ'ה יותר מכולם, ובו בזמן הוא הראשון שמרגיש את האותות המוזרים שלו. קים טה סונג (סונג קון היי) מופיע בתחילה כדמות טיפוסית של "אהבה ראשונה", אבל עם התפתחות הרגשות והתחושות של סול, הוא מתפתח לדמות תלת-ממדית. החברות והקונפליקטים שהם יוצרים, והקשרים שמשתנים עם הזמן, מעשירים את הקו הרגשי של הדרמה.
ויזואליזציה של מרקם הזמן
מבחינת הבימוי, יש ניגוד בין הצבעים החמים והנוחים של תקופת התיכון לבין הטון הקר והחד של ההווה, מה שמציג את מרקם הזמן בצורה ויזואלית. במיוחד הסצנות שמשתמשות בגשם, שלג, דמעות ואור מרשימות. המקומות כמו השעון, גשר נהר האן, בריכת השחייה ואולם הקונצרטים, חוזרים על עצמם בקווי זמן שונים, ומוטבעים בזיכרון הקהל כסמל אחד. כמו פזמון של מוזיקה.
המוזיקה של הלהקה 'אקליפס' וה-OST גם ממלאות תפקיד חשוב. השירים של סונצ'ה אינם רק מוזיקת רקע, אלא מוטיב שמגלה ישירות את הפנימיות של הדמויות, ומשמשים כגשר רגשי שמחבר בין העבר להווה. למעשה, במהלך שידור הדרמה, ה-OST והשירים של הלהקה זכו למקומות גבוהים במצעדי המוזיקה, והדרמה נחשבת ל"הצלחה" שבה הסיפור והמוזיקה פועלים יחד.
כמובן, לא כל דבר מושלם. ככל שהדרמה מתקדמת, רצח סדרתי, חטיפות וחוקי טיימסליפ מתערבבים, מה שעלול להיראות לחלק מהצופים כעלילה מורכבת ומעוררת גירוי. יש גם ביקורת על כך שהדיכאון של סונצ'ה והבחירה הקיצונית שלו מנוצלים כאלמנט דרמטי. עם זאת, היצירה הזו שומרת על גישה שלא לייפות את הכאב או להשתמש בו רק כאלמנט קישוטי. הקשיים של סונצ'ה אינם רק "דלק לדרמה", אלא משקפים גם את מבנה תעשיית הבידור, תרבות האוהדים, ובעיות בריאות נפשיות אישיות.
מעוררת רגשות נשכחים בעוצמה
הסיבה לכך שהדרמה זכתה לאהבה ציבורית היא בסופו של דבר אחת. היא עיצבה בצורה מאוד מדויקת את רכבת הרים הרגשית של "להתרגש ולבכות". היא מעבירה זיכרונות כמו מסדרון בית הספר, הלילה החשוך בדרך הביתה לאחר הלימודים, השיר ששמעת לראשונה, ומבטים של מישהו שלא ידעת אז, בתוך עטיפת מסע בזמן. לכן, גם בחו"ל היא זכתה לתגובה חמה תחת השם 'Lovely Runner', והפכה לאחת מיצירות ה-K-Romance החדשות המייצגות.
אם אתה אדם שמרגיש געגוע לא מוסבר לאהבה הראשונה ולתקופת התיכון, 'סונצ'ה אפגו טוי' היא כמעט כמו פצצה ישירה. מול הארון בסוף המסדרון, על ספסל בצד המגרש, ובסמטאות של בית קפה בלילה מאוחר, תזכרו את הבחירות שחלפו, כמו "אם רק הייתי אומר פעם אחת" או "אם רק הייתי מעז פעם אחת".
אם היית אוהד איידול אי פעם, יש נקודה שתהיה יותר מהדהדת. אם חווית את התחושה של להחזיק מעמד יום שלם בעזרת המוזיקה של מישהו, אז המבט של סול על סונצ'ה ורצונה להציל אותו לא ייראה כחלום מוגזם, אלא כרגש מאוד מציאותי ודחוף. לעומת זאת, אם היית במצב שבו תמיד ציפו ממך להחזיק מעמד, אז סונצ'ה, שמחייך כלפי חוץ אך שוקע לאט מבפנים, לא ייראה לך זר.
ואם אתה אחד מהאנשים שחושבים לאחרונה "אם רק הייתי יכול להחזיר את הזמן", אני ממליץ על היצירה הזו. 'סונצ'ה אפגו טוי' מאפשרת פנטזיה של חזרה בזמן, אבל היא גם אומרת כך: יש זמנים שלא מתוקנים גם אם מחזירים אותם, ושינוי תמיד משאיר פצעים באיזשהו מקום. עם זאת, הלב שממשיך לרוץ לעבר מישהו, אולי כבר מוביל את חיינו בכיוון שונה.
אם אתה רוצה להאמין במשהו, גם אם רק לרגע, הדרמה הזו תטלטל את הזמן שלך בצורה מאוד רכה, אבל גם די ארוכה.
