[KAVE=איתי לוי כתב] בכל פעם שדלת חדר המיון נפתחת, ריח של דם, אדמה ושמן מתערבבים יחד. כשחובש דוחף את האלונקה פנימה, רופאים ואחיות, כמו "הנוקמים", מתערבבים יחד כדי לתפוס את זמן הזהב. סדרת נטפליקס 'מרכז טראומה קשה' מתמקדת בכמה דקות מבולבלות אלו, והופכת אותן לבסיס בכל פרק. הסיפור עוקב אחרי מנתח טראומה, בק קאנג הוק (ג'ו ג'י הון), שחוזר מהקרב ומתחיל פרויקט שיקום במרכז טראומה קשה של בית החולים האוניברסיטאי הקוריאני, והאנשים שמחזיקים מעמד בתוכו.
אם 'האנטומיה של גריי' מתמקדת ברומנטיקה של רופאים, ו'הדוקטור הטוב' עוסקת בהתפתחות של רופא על הספקטרום האוטיסטי, 'מרכז טראומה קשה' היא דרמת רפואה ממוקדת אקשן, כאילו "מקס הזועם: דרך הזעם" הועברה לבית חולים. ההבדל הוא שבמקום גיטרה פולטת אש יש דפיברילטור, ובמקום חובב מלחמה יש אובססיה לחיים.
גיבור מלחמה שנפל לארגון כושל
מרכז טראומה קשה של האוניברסיטה הקוריאנית קרוב יותר לארגון כושל מאשר "דאנדר מיפלין" מהסדרה 'המשרד'. למרות שקיבלה מאות מיליונים לתחילת הפעולה, התוצאות הן בתחתית, והכוח האנושי נעלם כמו סירות ההצלה של "טיטניק". זהו מרכז בשם בלבד, ובפועל מדובר במחלקה מוזנחת ליד חדר המיון. עבור ההנהלה של בית החולים, זהו כאב ראש ששוטף את התקציב, ועבור הצוות הרפואי בשטח, השמועה היא "אם תישאר כאן הרבה זמן, תחריב את חייך".
בזמן שאף אחד לא מאמין שצריך להציל את המחלקה הזו, פתאום מופיע שם לא מוכר. מנתח חשוד, בק קאנג הוק, שהגיע מהארגון "רופאים ללא גבולות", ותפר פצעים בכל מיני אזורי סכסוך כמו סוריה ודרום סודן. כמו 'רמבו' שחוזר מהג'ונגל, גם הוא חזר מהקרב. ההבדל הוא שלרמבו יש סכין, ולקאנג הוק יש מספריים.
מהרגע הראשון, הדמות שלו מצולמת בבירור כמו הסצנה שבה טוני סטארק בורח מהמערה ב'איירון מן'. גבר שיוצא מהטקסי ורץ אל מסלול ההליקופטר, בזמן שהוא אמור לעמוד בטקס ההשבעה, כבר פותח את הבטן של המטופל כשהוא לבוש בחלוק ניתוח. ההקדמה המפוארת שהכין מנהל בית החולים מתעופפת באוויר כמו השמלה של סקארלט מ'ברווזים עם רוח', והמצלמה פונה מיד לסצנת ניתוח מדממת.
הגישה הישירה שלו, "הגעתי מאוחר כי הצילתי חיים, האם זה הגיוני לבקש ממני להתנצל?", מציגה את הטון של כל הסדרה. עבור קאנג הוק, מערכת בית החולים היא לא כללים שיש לשמור עליהם, אלא מכשול שגורם למטופלים למות. אם באטמן מ'הלילה האפל' האמין שיש צדק מעל החוק, קאנג הוק מאמין שיש חיים מעל הכללים.
קבוצת טראומה מוזרה 'צוות הנוקמים'
הצוות שהוא מוביל הוא אכן קבוצה מוזרה. אם 'הנוקמים' הם קבוצה של גיבורים עם כוחות על, צוות הטראומה הוא קבוצה של רופאים עם טראומות משלהם. פלו יאנג ג'י וון (צ'ו יונג וו), שחולם על מנתח טראומה בצורה אידיאלית, אך הפך לציני בגלל המציאות, וצ'ון ג'אנג מין (הא יונג), אחות בשנה החמישית, שקופצת לשטח לפני כולם אך תמיד נתקלת בקירות של המערכת.
כמו בקפה של סנטרל פארק מ'חברים', הם מתאספים בחדר הניתוח של מרכז הטראומה. רופאים ממחלקות כירורגיה, הרדמה ורפואה דחופה, שהתרחקו בגלל הסיכון, מתחילים להיכנס כמו צוות הפיראטים של "מונקי ד. לופי". בהתחלה כולם אומרים "אני לא רוצה להתערבב עם המשוגע הזה", אבל מול פציעות טראומה רבות, תאונות אוטובוס, קריסות מפעלים ותקלות צבאיות, הם נאלצים לבחור. לברוח או לקפוץ יחד.
כל פרק מתחיל כמעט כמו דוקומנטרי שחוזר על "פיגועי 911" או "טביעת הטיטניק". מטפסי הרים שנפלו מההר, תאונות שרשרת בכביש המהיר, קריסת מנוף באתר בנייה, פיצוץ בבסיס צבאי - מצבים שמגיעים עד לגבול הפיזי של הגוף, כמו בסדרת "יעד סופי". בכל פעם, זמן הזהב, כלומר האם אפשר להעלות את המטופל על שולחן הניתוח תוך שעה לאחר התאונה, קובע את התוצאה.
באמבולנס, בהליקופטר, ובכניסת חדר המיון, כמה דקות מצויירות כגבול בין חיים למוות. אם ג'ק באואר מ'24' היה צריך לעצור פיגוע תוך 24 שעות, קאנג הוק צריך להציל חיים תוך שעה. המצלמה עוקבת אחרי צלעות שבורות, עור שרוף, ואיברים בולטים כמו זומבים מ'המתים המהלכים', אך לא צורכת את זה באכזריות, אלא מביאה את המציאות של "ללחום בזמן".
כשהם נכנסים פנימה למרכז הטראומה, מחכה להם מלחמה נוספת. קאנג הוק פועל בסגנון של "אם צריך, אני אשנה את הכללים" שלמד בשדה הקרב. כדי להשלים את כוח האדם החסר, הוא מגייס רופאים ממחלקות אחרות כמו 'דוקטור סטריינג' שמשתמש באבן הזמן, משנה את הקצאות חדרי הניתוח באופן חד צדדי, ומתווכח עם ההנהלה של בית החולים על הקצאות ההליקופטרים.
היריב הגדול ביותר שלו אינו כדור, אלא מנהל התכנון והתקציב הונג ג'י הון (קים וון היי) שמעדיף את התקציב על פני הרופאים, והמנהל של בית החולים שמזיז את המרכז לפי חישובים פוליטיים, כמו גם השרים והפקידים. אם פרנק אנדרווד מ'הבית של קלפים' נלחם בכוח, קאנג הוק נלחם בערך החיים. בסצנות שבהן הוא מתעמת עם אלה, הוא מתואר כמעט כמו גיבור קומיקס, כמו קפטן אמריקה שמתעמת עם המפקדה של השילד. הוא זורק קסדה לחדר הישיבות ואומר "בזמן הזה, מישהו מת".
עם זאת, הסדרה לא מציגה את קאנג הוק כגיבור חד צדדי כמו 'סופרמן'. הטראומה שהוא חווה באזורים בעייתיים, תחושת האשמה על "מטופל שיכולתי להציל אך לא הצלחתי", והניסיון שלו להידחק ממלחמות פוליטיות בבית החולים, מתגלים כמו ילדותו של 'ברוס ווין'. עבורו, מרכז הטראומה הוא לא רק מקום עבודה נוסף, אלא כמעט האמונה האחרונה שהוא מחזיק בה כדי להחזיק מעמד.
כשהאמונה הזו מדבקת כמו "וירוס זומבי", גם יאנג ג'י וון וצ'ון ג'אנג מין, כמו גם רופא בשם האי יול רים (יונג קיונג הו) שראה את צוות הטראומה רק כמקום של פגיעות בעבודה, מתחילים לשנות את הגישה שלהם. התהליך שבו כל אחד מהם מוצא "סיבה לא לוותר" מהווה את עמוד השדרה הרגשי של החלק השני. כמו פרודו מ'שר הטבעות' שמקבל חברים במסע להשמדת הטבעת, גם קאנג הוק מקבל חברים במסע להצלת מרכז הטראומה.
בינתיים, מחוץ לבית החולים, הקירות של המציאות מוכנים בכל רגע להרוס את המרכז. הרקע החברתי שבו מערכת הבריאות כולה מתערערת לאחר שבית החולים שובת, והקונפליקטים עם מספר הסטודנטים לרפואה, גורמים לצופים לראות את הסדרה הזו כיותר מסתם סדרת ז'אנר. כאשר הסביבה הקשה של מרכז הטראומה האמיתי והמחסור בכוח אדם מתוארים בתקשורת, יש ניתוחים שאומרים ש'מרכז טראומה קשה' מחדש את המציאות.
כמובן, העולם בסדרה הוא הרבה יותר קיצוני ומאוד "ידידותי לגיבורים" מהמציאות. זהו בדיוק המקום שבו מתחילים הביקורות. אם 'מקס הזועם' עוסק בתעשיית הפרסום של שנות ה-60, אך אנשי פרסום אמיתיים אומרים "זה לא כל כך מגניב", גם מנתחי טראומה אמיתיים אומרים "זה לא כל כך גיבורי".
השלמה של הרפואה הקוריאנית
מבחינת איכות היצירה, 'מרכז טראומה קשה' מארגן את נוסחת הדרמה הרפואית הקוריאנית כמו חרב האור של 'מלחמת הכוכבים'. הוא עוקב אחרי מבנה טיפוסי, אך מסיר את כל מה שלא הכרחי. בתוך פורמט קצר של 8 פרקים, הוא צריך לכלול אפיזודות של מטופלים, התפתחות הצוות, פוליטיקה בבית החולים, וסיפור אישי של הדמויות הראשיות, ולכן עומק הדמויות המשניות נפגע במעט, אך הקצב של הדמויות הראשיות מהיר וישיר כמו "רכבת כדור".
רוב זמן הריצה מוקדש לשטח ולחדר הניתוח, מה שמעדיף "פעולה" על פני "דיבור". כמו 'מקס הזועם: דרך הזעם' שהפחית את הדיאלוגים והתרכז באקשן, גם 'מרכז טראומה קשה' מפחית את הישיבות ומתרכז בניתוחים.
הבימוי מבין היטב את הקצב המתאים לעידן ה-OTT, כמו כפתור ההפעלה האוטומטי של נטפליקס. בזכות השימוש במקומות אמיתיים כמו בית החולים של אוניברסיטת אידאה וסנטיאן, התחושה המלאכותית של סטים מופחתת. הלובי הרחב, המסדרונות, ומסלול ההליקופטר נכנסים למסך, והרעידות והרעש כשמסוק נוחת מתוארים בצורה מרשימה כמו סצנות מטוסי קרב מ'טופ גאן: מאבריק'.
העבודה עם המצלמה בסצנות חדר המיון וחדר הניתוח גם מרשימה. השילוב של מצלמות ידניות ורזולוציה גבוהה, מציב את הצופים ממש ליד הצוות הרפואי. אם '1917' הציב את הצופים בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, 'מרכז טראומה קשה' מציב את הצופים בחדר הניתוח. זה מאפשר לסגנון ה"בינג'" הייחודי של נטפליקס להתאים היטב. קשה לא ללחוץ על כפתור "פרק הבא" בסוף כל פרק. הקצב ממכר כמו 'דברים מוזרים' או 'משחק קלמרי'.
ג'ו ג'י הון בתפקיד בק קאנג הוק 'איירון מן לבוש בחלוק רופא'
יותר מכל, הלב של הסדרה הוא הדמות של בק קאנג הוק שג'ו ג'י הון יצר. הוא כבר שיחק דמויות חזקות כמו הנסיך ב'ממלכה' ופסיכופת ב'הראיתי את השטן', אך כאן הוא נמצא בנקודה שבה המקצוע של מנתח טראומה והסיפור הגיבור נפגשים בצורה הטובה ביותר.
זה נכון שמנתחי טראומה אמיתיים מצביעים על כך שהפרטים הרפואיים לא מדויקים ואומרים "זה כמו סרט גיבורי על". עם זאת, הסיבה שהקהל מתלהב מהדמות הזו היא כי היא מגלמת בצורה הכי מספקת את הדמות של "המשוגע עם תחושת שליחות" שהדרמות הקוריאניות צברו במשך זמן רב. כמו קים סאבו מ'דוקטור רומנטי', בק סונג סו מ'סטרובריג', ואו סאנג שיק מ'מיזן'.
כל מילה ומעשה של קאנג הוק מתפשטים כמו ממים, והביטויים כמו "שמור על זמן הזהב", "החולה קודם", "הכללים אחר כך" מדוברים כמו "הנוקמים" ב"הנוקמים התאגדו".
כמובן, יש גם מגבלות לסיפור הגיבור הזה. הפנטזיה של לפרוץ בעיה מבנית עם יכולת עליונה, וההנחה ש"רופא טוב אחד יכול לשנות את כל המערכת" לפעמים נראית לא נוחה לצופים שמבינים את המציאות הרפואית. זה לא מציאותי כמו שבאטמן שומר על גות'אם לבד.
ביקורות של מנתחי טראומה אמיתיים מצביעות על כך, למרות שהסדרה קיבלה הרבה ייעוץ כדי להיות מדויקת, יש לא מעט סצנות שאינן תואמות את המציאות. מכיוון שהסדרה מגדירה את עצמה כ"פעולה רפואית פנטסטית", יש לקבל את הפער הזה במידה מסוימת. עם זאת, הפער הזה הולך ומתרחב ככל שהסדרה מתקדמת, והביקורת על המערכת הרפואית נראית כמו קישוט לסיפור הגיבור, מה שמותיר תחושת החמצה.
כמו ש'סיליקון ואלי' עוסקת בתעשיית ה-IT, אך המפתחים האמיתיים אומרים "זה לא ככה", גם 'מרכז טראומה קשה' אומר רופאים "זה לא ככה". אבל האם זה באמת חשוב? אף פיזיקאי לא אומר "המעבר המהיר הזה לא אפשרי" כשצופה ב'מלחמת הכוכבים'. זה פנטזיה.
הכללה של הז'אנר הרפואי
עם זאת, מעניין ש'מרכז טראומה קשה' הצליחה לגעת בלבבות של צופים ברחבי העולם. תוך 10 ימים מהשקה, היא הגיעה למקום הראשון בקטגוריית הטלוויזיה הלא אנגלית של נטפליקס, והגיעה לעשירייה הפותחת ב-63 מדינות, מה שמעיד על האוניברסליות של הז'אנר הרפואי. כמו ש'ER', 'האנטומיה של גריי', ו'הבית' אהובים ברחבי העולם, גם 'מרכז טראומה קשה' ממשיכה את המסורת הזו.
סצנות שבהן גוף אדם נקרע ודם זורם מעוררות מתח ותחושת הזדהות בכל קהל. כאשר מתווספת לכך טיימר ברור של "זמן זהב" והצהרה מוסרית חזקה של "אתה לא יכול להרוג את האדם הזה", גבולות הסדרה מתמוטטים בקלות. בהקשר הזה, היצירה הזו מוצאת את נקודת החיבור בין הרגש הקוריאני לבין דקדוק הז'אנר הגלובלי, כמו 'פרזיטים' או 'משחק קלמרי'.
אם אהבת סדרות רפואיות כמו 'דוקטור רומנטי' או 'ER', ורוצה לראות גרסה עם יותר אקשן וסקאלה של OTT, 'מרכז טראומה קשה' היא כמעט חובה. אם אתה מחפש יצירה שבה המרחב של בית החולים אינו רק במה רומנטית, אלא מרגיש כמו שדה הקרב של "מבצע נורמנדי", 'מרכז טראומה קשה' בהחלט תעלה את הדופק שלך.
לעומת זאת, אם אתה צופה סדרות רפואיות כמו 'הבית' או 'הדוקטור הטוב' שמעדיפות דיוק מציאותי ושאלות מבניות, ייתכן שתמצא את עצמך מהנהן לא פעם. רמת הקושי של מקרים רפואיים, פרטי סצנות הניתוח, והיקף הסמכויות של רופאים בתוך הארגון עשויים להרגיש לא תואמים למציאות. במקרה כזה, עדיף להניח שהסדרה היא "סיפור גיבורי על על רקע המציאות הרפואית הקוריאנית" ולא דוקומנטרית. כמו שלא אומרים "לא ניתן לבנות חליפה כזו" כשצופים ב'איירון מן'.
ובעיקר, אם אתה מרגיש חרדה וכעס לא ברור בעקבות חדשות על שביתות רפואיות, מספר הסטודנטים לרפואה, והמציאות הקשה של מרכזי טראומה, 'מרכז טראומה קשה' עשויה להציע לך פתח רגשי. כאשר רופא טראומה על-אנושי, שקשה למצוא במציאות, מקלל את המערכת על המסך ומגן על זמן הזהב בכל גופו, זה מספק סוג של סיפוק.
כמו שצופים ב'הלילה האפל' ומקווים שיהיה באטמן בגות'אם, כך צופים ב'מרכז טראומה קשה' ומקווים שיהיה בק קאנג הוק בבית החולים שלנו. אך לאחר שהקרדיטים עולים, אם תמצא את עצמך מחפש כתבה או ריאיון על המציאות של מרכזי טראומה, הסדרה הזו תקבל משמעות מעבר לסיפוק פשוט.
עם התרגשות של סרטי גיבורי על, השאלה "איך נשמור על זמן הזהב הזה במציאות" מגיעה באופן טבעי. אם אתה רוצה להתמודד עם השאלה הזו, 'מרכז טראומה קשה' היא בחירה משמעותית מאוד ברגע זה. כשקאנג הוק רץ ממסלול ההליקופטר, אנו שואלים את עצמנו, "האם יש במערכת שלנו מערכת לשמור על זמן הזהב?" ואם יש לך את האומץ לענות על השאלה הזו, הסדרה הזו תתפקד כראי של התקופה, ולא רק כסדרת דרמה קוריאנית של נטפליקס.
