[מגזין קבה=צ'וי ג'י-הוק כתב] מול מפעל נייר, אבק נייר מתפזר בדרך הביתה. מנהל התהליך יו מאן-סו (לי ביונג-הון) חי חיים יציבים במשך 25 שנים. בית עם הלוואות כמעט משולמות, אישה מירי (סון יי-ג'ין) ושני ילדים, וגם כלב מחמד. עולמו, שבו התגאה שהוא "השיג הכל", מתמוטט ברגע עם הודעת הפיטורים מהמחלקה למשאבי אנוש. הבסיס לחיים המושלמים לכאורה שלו נעלם לחלוטין.
בתחילת האבטלה, מאן-סו מאמין בניסיונו ומקווה לטוב. אך המציאות בשוק העבודה היא קשה. 25 שנות ניסיון מרהיבות נחשבות על ידי מנהלי משאבי אנוש כ"מורשת לא גמישה מהעבר". כאשר מועמדים צעירים מציגים את כישורי השפה הזרות שלהם בראיון קבוצתי, מאן-סו, שאפילו מתקשה לתפעל את השלט של המצגת, מתמוטט בצורה נוראית. זהו הרגע שבו גאוותו כעובד במפעל נייר נקרעת.
באותו זמן, מגיעה שמועה על כך שחברה לנייר מחפשת מנהל מפעל אחד בלבד. זו לא רק הזדמנות לעבור עבודה, אלא הזדמנות אחרונה ל"איפוס חיים". מאן-סו מנתח את המודעות ומבין מי הם המתמודדים שלו - וותיקים מהתעשייה. קו בום-מו (לי סונג-מין), שעבד כל חייו עם נייר, קו שי-ג'ו (צ'ה סונג-וון), שמנהל חנות נעליים, וצ'וי סון-צ'ול (פארק היי-סון), שעדיין מחזיק בכוח בשטח.
הזדהות מתפתחת לרצון לרצח
בעודו צופה במתמודדים, מאן-סו מתמלא ברגשות מוזרים. הם גם אבות בגיל העמידה, כמו הוא, שנדחו מהחברה. בום-מו כותב קורות חיים במכונת כתיבה ישנה, והמשפחה שלו חיה עם חרדות לעתיד, מה שמזכיר למאן-סו את עתידו. בחנות הנעליים של שי-ג'ו, גאווה מהעבר והמציאות הנוכחית מתמזגות, וסיפורו של סון-צ'ול חושף את האשליה של "משפחתיות בעבודה".
בנקודה זו, סבלו של מאן-סו מגיע למסקנה מעוותת. "אם יש רק מקום אחד, זה חייב להיות אני. אין מה לעשות." מה שהתחיל כקיטור הופך בהדרגה להנחתה עצמית שמקפיאה את מוסריותו. מאן-סו מתכנן מזימות הרסניות כדי למנוע מהמתמודדים להשתתף בראיונות. תאונות שמתחזות למקריות ואיומים חוצים גבולות מתרחשים, והסרט עובר לסגנון של קומדיה שחורה מותחת.
הולדתו של הפושע הכי לא מיומן בעולם
מעשי הפשע של מאן-סו הם יותר מגוחכים מאשר מתוכננים. הוא מתבונן בביתו של בום-מו, אך מתמלא ברגשות של חיבה, ומרגיש הזדהות עם שי-ג'ו, שחי את כאב האבטלה. הוא מצדיק את מעשיו בשם אושר המשפחה, אך עיניו הולכות ומתרוקנות. אשתו מירי היא הראשונה להרגיש את השינוי הזה אצל בעלה. כאשר מירי מחפשת פתרונות פרקטיים לקיום, מאן-סו מתעקש ואומר: "אני יודע רק על נייר". הקונפליקט בין בני הזוג חודר לשאלות שהסרט מעלה על המציאות הכלכלית.
עם הזמן, סביב מאן-סו מצטברים פחדים וסודות במקום הבנה ונחמה. מה שהתחיל ככיוונון קטן מתדרדר לאסון בלתי נשלט, ומאן-סו עדיין חוזר ואומר: "לא היה מה לעשות". הסרט עוקב בעקשנות אחרי סיום המלחמה שהוא פתח. בסוף, על הצופה לאשר את המשמעות הכפולה של הכותרת ואת ההדהוד הלא נעים שלה.
האלימות החדשה שצילם פאק צ'אן-וויק, 'מכתב פיטורים'
הבמאי פאק צ'אן-וויק מתמקד בסרט זה לא בהרס פיזי, אלא באלימות שהמערכת מפעילה. מכתבי פיטורים, נחמות פורמליות של מנהלי משאבי אנוש, הודעות על חובות - כל הדברים היומיומיים הללו דוחפים את הגיבור לקצה התהום יותר מכל כלי נשק. הוא תפס בצורה קרה כיצד המערכת של מקום העבודה משמידה את הפרט, והוסיף לכך צבעים של קומדיה שחורה.
אם הרומן המקורי 'הפטיש' עסק במבנה התעשייתי האמריקאי, הסרט העביר זאת בצורה מושלמת למציאות הקוריאנית. חוסר הביטחון התעסוקתי שהשתרש לאחר ה-IMF ותחושת המשבר של דור הביניים ניכרים בכל מקום על המסך. הכותרת 'אין מה לעשות' משמשת כמתקן שמציג את השפה שבה משתמשים בחברה הקוריאנית כאמצעי של ייאוש והימנעות.
לי ביונג-הון, בתפקיד יו מאן-סו, יצר "מפלצת רגילה" שמטשטשת את הגבול בין רשע לקורבן. משחקו המורכב, המאזן בין תחושת השפלה לאינסטinct ההישרדות, גורם לצופים לחוש גם גינוי וגם חמלה בו זמנית. סון יי-ג'ין, בתפקיד מירי, היא דמות שמביטה במציאות בצורה קרה ולא מתמסרת לרגשות, מה שמוסיף לשכנוע של הסרט.
ארבעה אבות, גורל טרגי אחד
קו בום-מו (לי סונג-מין), קו שי-ג'ו (צ'ה סונג-וון), וצ'וי סון-צ'ול (פארק היי-סון) הם עוד צדדים של מאן-סו וגם עתידו המפחיד. בכל פעם שמאן-סו מנסה להיפטר מהם, הצופה מתמודד עם גילוי עצמי מריר שמעבר למתח של סרט מתח פשוט. הסגנון הייחודי של הבמאי פאק צ'אן-וויק נשאר בעינו. אובייקטים סמלים כמו בונסאי שמסמל שליטה כפייתית ועץ אגס נובל מתים, מייצגים בצורה אפקטיבית את הפנימיות של הדמויות.
הסרט הוזמן לתחרות בפסטיבל הסרטים בונציה 2025 וזכה בפרס הקהל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, מה שמעיד על כך שהיצירה זכתה להכרה בחו"ל. הסאטירה החדה על סביבת העבודה המודרנית יצרה הזדהות עולמית. תחת המערכת הגדולה של ניאו-ליברליזם, כולנו יכולים להיות "מאן-סו" פוטנציאליים, אזהרה קרה.
סיפור שיכול להיות העתיד שלך
'אין מה לעשות' הוא יצירה כמו מראה לא נוחה לעובדים שחוו את פחד הפיטורים. בעודנו צוחקים על הפשעים המגושמים של מאן-סו, אנו מגלים את עצמנו מתמזגים עם הלוגיקה שלו. הבמאי פאק צ'אן-וויק הסיר את הסגנון המהפכני הקודם שלו, ודרך טעמים ודיאלקטיקה מצבית, ניתח את המבנה החברתי ואת הפסיכולוגיה האנושית.
אני ממליץ על הסרט הזה לצופים שרוצים לראות את צדדיה הקשים של החברה הקוריאנית על המסך. הסרט משאיר שאלה כבדה במקום תשובה: "האם באמת לא היה מה לעשות?". בדרכם החוצה מהקולנוע, הצופים ישאלו את עצמם את השאלה הזו. זהו בדיוק מהות החוויה הקולנועית שמעניק הבמאי הגדול פאק צ'אן-וויק.
